סיפור מתוך הגיליון

קצת לפני שאבא ואני היינו בני שלוש, כבר היינו יושבים זה מול זה בארגז חול שבגן הילדים. אז – לפני שהיינו בני שלוש, אבא ואני – הכל היה בסדר. בהתחלה, כשרק נכנסנו לגן, כל אחד היה משחק לעצמו בחול, כאילו אנחנו לא מכירים מהבית. כל אחד היה חופר בור או בונה ארמון בחול בכף פלסטיק אדומה (שלי) או צהובה (שלו), אחר-כך מביא מים מהברז המטפטף, ממלא את הבור במים ומטביע בו מחטים של אורן, אבנים קטנות, בובה קטנה שמישהו קבר פעם עמוק-עמוק בחול ואנחנו מצאנו. ואם מישהו היה בא לשחק לידי או ליד אבא, לא היה אכפת לנו. ואם אחד הילדים, דובי, למשל, היה מחריב את הבור או את הארמון, היינו בוכים עד שנעמי הגננת היתה באה ולוקחת אותו לגן, שלא יפריע לנו לשחק.

אחר-כך למדנו לשחק ביחד, אבא ואני. היינו חופרים יחד את אותו הבור, מתחלפים בכפות הפלסטיק, פעם האדומה שלי והצהובה שלו ופעם להפך, וגם בדליים היינו מתחלפים, פעם הדלי הצהוב שלי והאדום שלו ופעם להפך. אחר-כך היינו חופרים מנהרות עד שהידיים שלנו היו נפגשות. זה היה מדגדג נורא, אבל מדגדג נעים, והיינו צוחקים. נורא מצחיק היינו צוחקים. אבא היה צוחק הָ-הָ-הָ-הָ-הָ גדול כזה, והוא היה פותח את הפה כל-כך גדול, שהיה אפשר לראות לו עד הבטן. אני הייתי צוחק אחרת. הִי-הִי-הִי-הִי קטן כזה, והייתי שם את היד על הפה שלא יראו לי את השיניים, כי התביישתי.

אחר-כך היינו מביאים מים מהברז המטפטף. אני הייתי פותח קצת את הברז, שלא נצטרך לחכות כל-כך הרבה זמן לטיפות, ואבא, כשזה היה התור שלו, הוא היה פותח הרבה, ולא היה אכפת לו בכלל שנעמי הגננת תכעס עליו. היא היתה אומרת לו "אני אכעס עליך," והוא היה אומר לה "אז אני אחזיר לך." והיא היתה מתבלבלת. "אתה מאיים עלי?" היא היתה שואלת. ואבא היה מסתכל בה ומתפלא. "מאיים?" חושב רגע, "מה זה מאיים?" והיא היתה מסתכלת בו, לא מאמינה, לא מבינה, ונכנסת בחזרה לגן. ואז, כשהיינו, מביאים את המים, היינו שופכים אותם לתוך המנהרה, וצוחקים כשהם היו יוצאים מהצד השני. הָ-הָ-הָ-הָ-הָ, אבא היה צוחק, והִי-הִי-הִי-הִי אני צחקתי. ואז, אם תרצה, למשל, היתה באה ורוצה לשחק אתנו, כבר לא היינו מסכימים. לא רצינו אותה, כי היינו יחד. היינו אומרים לה, אבא ואני, שתלך. ואם היה בא איזה ילד, דובי, למשל, ומחריב לנו את המנהרה, היינו מרביצים ומרביצים לו, ולא היינו מפסיקים עד שנעמי הגננת היתה באה, תופסת אותנו בידיים חזק-חזק עד שכאב לנו נורא, ומכניסה אותנו לגן שנירגע, ואז היינו יושבים, אבא ואני, מסתכלים לרצפה ולא אומרים כלום, אבל כשנעמי הגננת הלכה, היינו מוציאים לה לשון, ועושים לה קולות מאחורי הגב, שתדע שלא אכפת לנו מהסימנים האדומים שהשאירה לנו על הידיים, ולא אכפת לנו מה שהיא אומרת, כי אנחנו, אבא ואני, יכולים על כולם, ואם היינו רוצים – היינו יכולים גם על נעמי הגננת.

ככה זה היה כל הזמן, יום אחרי יום. היינו משחקים בחול, ועל הסולמות, ומתחבאים זה לזה בתוך ערֵמת הצמיגים, עד שאמא של אבא היתה באה לקחת אותו הביתה, ואחר-כך אמא שלי היתה באה לקחת אותי הביתה. היום, כשאני חושב על זה, לא היו היו לנו ימים מאושרים יותר, לאבא ולי.

ואז נגמר הכל.

לא.

אז התחיל הכל.

יום אחד אחרי הצהריים, האמהות שלנו באו ביחד לקחת אותנו הביתה. כשראינו אותן מרחוק אבא אמר: "הבטן של אמא שלך עגולה." ואני הסתכלתי על הבטן של אמא, והיא באמת היתה עגולה. ואז הסתכלתי על הבטן של אמא של אבא, ואמרתי, "גם הבטן של אמא שלך עגולה." והוא הסתכל על הבטן של אמא שלו, ואחר-כך על הבטן של אמא, ועוד פעם על הבטן של אמא שלו, ואמר: "נכון." ושתק. וגם אני שתקתי, ובלי לדבר קמנו ללכת לארגז חול ולחפור מנהרות, אבל אמא של אבא לקחה אותו ביד, וגם אמא שלי באה ולקחה אותי ביד, והן הסתכלו זו על זו, בהתחלה על הפנים ואחר-כך על הבטן, ואז אמא של אבא לקחה אותו ביד הביתה.

"זה חבר שלך?" אמא שאלה.

"את לא מכירה אותו?" צחקתי, "זה אבא." אמא הסתכלה עלי ולא אמרה כלום, והלכנו הביתה.

למחרת בבוקר, כשהגעתי לגן, לא ראיתי את אבא בחצר. לא בארגז חול ולא על הסולמות, שהיינו מטפסים עליהם ביחד. פעם אמרתי לאבא שאם מטפסים הרבה על סולם אז הוא נהיה יותר ארוך, עד שבסוף, אחרי הרבה זמן, הוא יכול להגיע לשמים. מאז אבא ואני מטפסים כל פעם על הסולם, שיידע שאנחנו רוצים שיגדל ויגיע לשמים. אבל באותו היום אבא לא היה גם על הסולמות. וגם לא בתוך ערֵמת הצמיגים, שבתוכה אנחנו מתחבאים זה לזה, ואז כשהשני בא ומציץ מלמעלה, השני צועק לו "בההה".

פעם אבא בא מוקדם והתחבא שם, בתוך ערֵמת הצמיגים. כשבאתי לגן חיפשתי אותו בכל מקום ולא ראיתי אותו. שאלתי את תרצה אם היא ראתה את אבא, אבל היא היתה עסוקה עם נעמי הגננת בלהכין את הכיסאות לריכוז של הבוקר. שאלתי את דובי, והוא אמר שהיום אבא בכלל לא בא לגן. טיפסתי על סולם כדי שיגדל, וישבתי למעלה על הקצה שלו. ואז פתאום ראיתי את דובי עומד על הערימה של הצמיגים, ועושה פיפי לתוכה. ואחרי רגע אבא יצא מלא בפיפי של דובי. "למה לא חיפשת אותי," הוא צעק עלי, ואני רציתי להגיד לו שדובי אמר שהוא בכלל לא בא לגן, אבל לא ידעתי איך להגיד את זה, כי הבנתי שדובי שיקר. שהוא עשה את זה בכוונה. אז ירדתי מהר מהסולם, ואני ואבא התנפלנו על דובי, והפלנו את דובי לרצפה והרבצנו לו עד שלא יכל לזוז, ואז אבא ואני ביחד עשינו עליו פיפי. על הפנים, ועל כל הגוף. כשגמרנו השארנו אותו שם, והלכנו לברז של הארגז חול, ורחצנו את הפנים של אבא ואת כולו, כי הוא לא רצה שיישאר עליו הפיפי של דובי. ואחר-כך, בריכוז של עשר, כשנעמי הגננת ראתה שדובי חסר, היא הלכה לחפש אותו ומצאה אותו שוכב בגינה של הירקות. הוא לא בכה, והוא לא אמר לה שום דבר על מה שעשינו. והיא לקחה אותו ושטפה אותו. וכשהיא עוד פעם הושיבה אותנו לריכוז של עשר היא שאלה אותנו מי עשה את זה לדובי. אף אחד לא אמר כלום. היא אמרה שאסור לעשות פיפי על מישהו אחר, ואולי לא ידענו את זה, אז היא לא תעניש אותנו, אבל היא רוצה לדעת. אבא ואני לא אמרנו כלום. היא תמיד אומרת שהיא לא תעניש אותנו, אבל בסוף היא פתאום נזכרת במשהו אחר שעשינו ומענישה אותנו.

היא שאלה את דובי מי עשה עליו את כל הפיפי הזה, אבל דובי לא אמר כלום, כי הוא ידע שאם יגיד אותנו אנחנו נגיד אותו. ואז נעמי אמרה לכולנו, שלא נקבל את הפרוסה עם ריבה ואת המיץ פטל אם לא נגיד. חשבתי שרינתי תגיד. היא תמיד שואלת מתי אוכלים, ואם היא רעבה היא מתחילה לבכות. אבל אף אחד לא ידע מי עשה את זה לדובי, כי אף אחד לא ראה שלקחנו אותו לגינה של הירקות. ונעמי שילבה את הידיים וחיכתה. רינתי התחילה לבכות שהיא רעבה והיא רוצה את הפרוסת לחם וריבה ולשתות את המיץ פטל, וכולם התחילו להגיד שהם רעבים. בסוף מיכאל, שיש לו אבא שבודק שׂכל, אמר שזה הוא שעשה את זה. ונעמי הגננת שאלה למה הוא עשה את זה, ואז הוא אמר לה שזה בגלל שדובי הוא סוציומט. נעמי שאלה אותו מה זה סוציומט, ומיכאל אמר שגבי האח הגדול שלו לימד אותו את המילה הזאת, ואמר לו שזה שם של מי שמתנהג לאחרים כמו שדובי מתנהג. נעמי הגננת לא ידעה מה לעשות, והתחילה להסביר שככה לא עושים. אני התחלתי לזוז בכיסא שלי, כי הוא היה לי לא נוח, וגם אבא התחיל להזיז את הרגל שלו מלמעלה למטה, כמו הוא שתמיד עשה כשהיה עצבני. והוא הסתכל עלי, ואני הסתכלתי עליו, ובסוף אבא ואני לא יכולנו יותר, ואמרנו שזה לא מיכאל שעשה את זה, שזה אבא ואני עשינו את זה בגלל שדובי עשה על אבא פיפי, אז אנחנו הענשנו אותו, ובכלל כולם שונאים את דובי בגלל שהוא... שהוא... ואז מיכאל אמר "סוציומט". ואז כל הילדים אמרו שזה נכון, שדובי הוא המילה הזאת. נעמי הגננת אמרה שהיא לא מוכנה שבגן שלה ילדים יגידו לילדים אחרים מילים כאלה, והיא בטח לא מוכנה שילדים יעשו פיפי על ילדים אחרים, ושעכשיו נאכל את הפרוסה עם ריבה ונשתה את המיץ פטל, אבל היא עוד תחשוב על כל העניין הזה.

ובבוקר אחרי שאבא אמר שהבטן של אמא שלי עגולה ואני אמרתי לו שהבטן של אמא שלו עגולה, לא מצאתי את אבא בשום מקום בחוץ, אז נכנסתי לתוך הגן, ושמה מצאתי את אבא יושב על כיסא ומחזיק ספר, הופך את הדפים ולא מדבר עם אף אחד. "אבא," אמרתי לו, "בוא נתפוס את הארגז חול לפני שדובי יתפוס לנו." אבל הוא לא אמר כלום, רק המשיך להפוך דפים בספר. "נו כבר אבא, בוא כבר." אבל אבא הפך את הדפים בכוח יותר ויותר. נעמי הגננת נכנסה ואמרה לאבא שהוא קורע את הספר, ולקחה אותו ממנו. "מה קרה לך?" היא שאלה אותו, אבל הוא לא ענה לה, רק הוריד את הראש. "אבא, מה קרה לך?" אמרתי לו כמו שנעמי אומרת, והוא הרים את העיניים מהספר, הסתכל ישר לתוך העיניים שלי ואמר "לאמא שלי יש תינוק בבטן." ולפני שהבנתי על מה הוא מדבר, הוא אמר "וגם לאמא שלך יש תינוק בבטן." 

"לא נכון," זינקתי עליו, "לאמא שלי אין שום דבר בבטן!"

"אז למה היא עגולה?" הוא שאל כאילו שהוא כבר יודע כבר את התשובות לכל השאלות שיכולתי לשאול.

"היא עגולה כי היא שמנה," אמרתי. "כמו נעמי," והצבעתי על הגננת.

"אז מה יש לה בבטן?" אבא שאל, וגם הפעם היתה לי הרגשה שהוא יודע את התשובה.

"בטן. הבטן שלה עגולה כי יש לה בפנים... בטן. בתוך הבטן יש בטן!" ואבא הביט בי במבט של מישהו שיודע משהו, אבל ברור לו שכמה שינסה להסביר, אני לא אצליח להבין.

"לאמא שלי יש תינוק בבטן," חתך באכזריות, "וגם לאמא שלך."

 התנפלתי עליו והתחלתי להרביץ לו באגרופים, ולשרוט אותו ולצרוח "אין תינוק בבטן של אמא שלי! אין תינוק בבטן של אמא שלי!" וגם הוא הרביץ לי באגרופים שלו וצעק "יש! יש! יש תינוק!" בסוף נכנסה נעמי הגננת והפרידה בינינו. "מה קרה לכם," היא שאלה בקול הגננת המתוק שלה, "חשבתי שאתם החברים הכי טובים."

"אין תינוק בבטן של אמא שלי," אמרתי.

"יש," אבא אמר, "יש תינוק, ועוד איך."

"עכשיו אני מבינה," אמרה נעמי, היא הושיבה אותנו משני הצדדים שלה, ואמרה לנו בקול שקט, "זה נכון, גם לאמא שלך," אמרה לאבא, "וגם לאמא שלך," אמרה לי, "יש תינוק בבטן." אני רציתי להרביץ לה, אבל היא החזיקה לי את היד חזק עד שנרגעתי, ואחר-כך הלכה.

ישבנו זה מול זה ושתקנו. אחר-כך הלכנו לארגז חול וחפרנו מנהרות, אבל כשהידיים שלנו נפגשו לא צחקנו. רק הסתכלנו זה לזה בעיניים, ולא ידענו מה להגיד או מה לעשות. פחדנו ממה שהולך להיות, כי אף פעם לא נולדו לנו אחים קטנים, אז לא ידענו. בסוף, לפני שאמא שלו ואמא שלי באו לקחת אותנו הוא הסתכל בי במבט הזה שלו, של אחד שיודע איך העניינים מתגלגלים, ואמר לי "נחכה, כשיגיע הזמן נראה מה נעשה." עשיתי לו "כן" בראש, והלכנו הביתה, ואני לא אמרתי על זה יותר מילה, כי ידעתי, שכשיגיע הזמן, אבא יידע כבר מה לעשות.

בגן המשכנו לשחק, אבל זה כבר היה משהו אחר. היינו בונים את הארמונות שלנו בחול, וחופרים מתחתיהם מנהרות סודיות עד שהידיים שלנו היו נפגשות, אבל לא הראינו את זה בפָּנים, שהידיים נפגשות. הפנים שלנו לא השתנו בכלל. רק הידיים אמרו אחת לשנייה "ששש, זה בסדר, אנחנו נדע מה לעשות ברגע הנכון," והן נגעו כל אחת בכל האצבעות של השנייה, ואחר כך נקמצו לאגרופים, ויצאו מהמנהרות הסודיות, והלכנו להביא מים, והיינו מסתכלים איך המים נכנסים פנימה לתוך המנהרות, עמוק-עמוק, ורק כשהיו באמת המון-המון מים, הם היו יוצאים מהצד השני והשלישי והרביעי, מכל המנהרות שחפרנו. וכל הילדים היו עומדים מסביב, מסתכלים ומתפלאים איזה קוסמים אנחנו שעשינו שהמים יוכלו לצאת מכל-כך הרבה מקומות. אבל אנחנו, אבא ואני, אחרי שראינו שהמים יצאו מכל המקומות שחפרנו, מכל המנהרות הסודיות, שלאט-לאט נחרבו, הלכנו משם, ולא היה אכפת לנו כלום, אפילו לא מדובי שדרך על הארמון והחריב הכל לגמרי. בהתחלה רציתי להרביץ לו, אבל אבא החזיק לי ביד. "זה בסדר," הוא אמר, "ככה הוא לא יידע איך עשינו את כל המנהרות הסודיות שלנו שמגיעות הכי עמוק, אפילו לים שמתחת לאדמה."

"באמת?" שאלתי, כי ממש לא ידעתי שיש דבר כזה, ים מתחת לאדמה. אבא שתק. "יש ים מתחת לאדמה?" שאלתי אותו. הוא הניד בראשו.

"כן," הוא אמר, "יש ים עמוק מתחת לאדמה, אם חופרים הרבה, נהיים בורות גדולים, ומי שלא נזהר טובע שם." זה הפחיד אותי.

"טובע זה מסוכן?" שאלתי.

"טובע זה מת," אבא אמר, "אם לא מצילים אותו."

לא הבנתי כלום ממה שהוא אמר, "מצילים? איך מצילים?"

"מושכים אותו החוצה מהים, עולים אתו מהר-מהר דרך הבור עד להנה, לארגז חול."

"יש מישהו שטבע שם?" שאלתי, אבל אבא לא ענה. "מישהו שלא הספיקו להציל אותו?" אבא עשה תנועה כזאת בכתפיים שלו. "ויש מישהו שכן הצליחו להציל אותו?" רציתי לדעת עוד על הים הזה, מה קורה למי שטובע שם, ואיך זה למות שם לבד, אבל הוא לא אמר כלום.

"אני לא הרגשתי בשום ים כשחפרנו," אמרתי לו.

"אחרי שאנחנו חופרים," הוא אמר בלי להסביר, "המנהרות ממשיכות לבד. הן רוצות הביתה. למטה, לים."

"אז זה יכול להיות מסוכן," אמרתי, "מישהו יכול לטבוע. אפילו אנחנו, כשנחפור. המנהרות יכולות למשוך גם אותנו."

"אל תדאג," אבא אמר, "אני שומר עליך." ולא דאגתי, אבל בחודשים הבאים, כשחפרנו, הייתי זהיר מאוד, לא לתת למנהרות למשוך אותי.

וכל יום היינו מסתכלים על האמהות שלנו כשבאו לקחת אותנו מהגן, וראינו איך הבטנים שלהן גדלות יותר ויותר, ובכל יום היה נדמה לי שעוד מעט הן יתפוצצו, אבל אבא אמר לי שעוד לא הגיע הזמן.

"מתי יגיע הזמן?" שאלתי אותו. והוא, כאילו אף פעם לא שאלתי אותו, אמר: "אל תדאג, כשיגיע הזמן, אני אגיד לך." וככל שעבר הזמן האמהות שלנו נהיו יותר ויותר עצבניות. הן היו כבדות ולא רצו לקחת אותנו על הידיים, אפילו שנפלנו וקיבלנו שריטה איומה וירד לנו המון דם, אפילו שנעמי הגננת צעקה עלינו, אפילו שלא נפלנו, אבל קיבלנו שריטה שאף אחד לא ראה, וירד לנו המון דם שאף אחד לא ראה, הן לא הרימו אותנו על הידיים, ולא חבשו לנו את השריטה בתחבושת ובפלסטר. רק אמרו, "די, די, קום כבר, אין לי כוח לזה." וקמנו מושפלים עוד יותר, כואבים עוד יותר, והלכנו נגררים הביתה, מבינים שחוץ מצעקות ואפילו מכות על היד לא נוציא מהן שום דבר.

ואז לילה אחד נולדה לי אחות קטנה. ורד.

ובאותו לילה נולד לאבא אח קטן. אפרים. דוֹד אפרים.

בבוקר למחרת שנינו באנו לגן באותו זמן. סבתא של אבא הביאה אותו, וגברת קאופמן, המטפלת שלי, הביאה אותי. הלכנו ישר לארגז חול.

בהתחלה בנינו ארמון גדול מחול. לקחנו את כל החול שהיה בארגז חול. מיכאל ותרצה ורינתי ודובי רצו גם להשתתף, אבל אנחנו לא הסכמנו. זה היה הארמון רק שלנו. הוא היה גבוה, והוא היה רחב, והוא היה חזק. אף-אחד לא היה יכול להחריב אותו מבחוץ. דובי ניסה לדרוך עליו, אבל הוא רק הידק את החול, והארמון התחזק יותר ויותר. כל הילדים הסתכלו על הארמון שאנחנו עושים. כזה ארמון הם לא ראו אף פעם בחיים שלהם.

ואז התחלנו לחפור את המנהרות הסודיות מתחת לארמון. כל אחד חפר מצד אחר. חפרנו וחפרנו, והארמון היה כל-כך גדול וכל-כך חזק, ששום דבר לא זז בו כשחפרנו. ואחרי המון זמן שחפרנו, ראינו שהכתף שלנו הגיעה ממש עד לארמון והידיים שלנו עוד לא נפגשו. הכנסנו קצת את הכתף והמשכנו לחפור. והידיים שלנו עדיין לא נפגשו. הרחבנו עוד קצת את הפתחים, וככה לאט-לאט הם נעשו כמו שערים, שכל הגוף שלנו נכנס דרכם, ואנחנו נכנסנו פנימה וחפרנו וחפרנו, עד שהידיים שלנו נפגשו. לא ראינו זה את זה, רק הרגשנו את האצבעות. ואני החזקתי את האצבעות של אבא, ואבא החזיק את האצבעות שלי, ולא אמרנו כלום, אבל ידענו בדיוק מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו, שנולדה לי אחות ולאבא נולד אח.

יצאנו מהארמון, ניקינו את החול מהבגדים שלנו, ואבא אמר לכל הילדים שעמדו שם, שאם מישהו יחרב לנו את הארמון, אנחנו נחרב לו את הפרצוף. ודובי שאל איך נדע מי חירב, אז אני אמרתי שאני אדע שזה הוא. והוא פחד, כי הוא ידע שאנחנו יכולים להרביץ לו ולעשות עליו פיפי, והוא גם ידע טוב מאוד שלא אכפת לנו שנעמי הגננת תכעס עלינו.

ואז מיכאל שאל, "ואם מישהו אחר יהרוס לכם את הארמון?"

לא ידעתי מה להגיד, אבל אבא אמר שבכל זאת נחרב לדובי את הפרצוף. ודובי התחיל ליילל שזה לא פייר, שהוא לא אשם. ואז אבא, אפילו שהוא היה כמוני בגיל, אמר, כמו הילדים הגדולים בשכונה שלנו: "אז עכשיו אתה אחראי שאף אחד לא יחרב לנו."

ומיכאל שאל, "ואם אחרי הצהריים, ילדים יבואו ויטפסו על השער וייכנסו לגן, ויהרסו את הארמון שלכם, גם אז דובי יהיה אשם?"

ואבא אמר, "כן."

ומיכאל אמר, "זה לא הוגן."

אבא שאל "מה זה הוגן?" ומיכאל אמר "זה לא צודק שדובי יהיה אשם גם אם הוא לא עשה כלום."

אבא הסתכל על מיכאל הרבה זמן. אני לא יודע כמה, אבל הרבה זמן. באותו הזמן אני חשבתי שמיכאל צודק, שזה לא פייר שדובי יחטוף מכות אם הוא לא חירב לנו את הארמון, אבל לא אמרתי כלום, כי חיכיתי לראות מה אבא יגיד על זה. בסוף אבא אמר: "לא אכפת לי." ודובי כמעט התחיל לבכות.

"מה לא אכפת לך?"

"אם זה צודק או לא."

"זאת אומרת שאפילו אם זה לא צודק אתה תרביץ לו?" מיכאל שאל, ואבא אמר, "כן."

ואז סבתא של אבא באה לקחת אותו הביתה, וגברת קאופמן באה לקחת אותי לבית שלי.

ובאותו היום, כשהגענו הביתה, אבא עמד ליד המיטה של אחיו אפרים, ואני עמדתי ליד המיטה של אחותי ורד. והוא אמר, "הלוואי שתמות עכשיו." ואני אמרתי, "הלוואי שתמותי עכשיו."

ולמחרת בגן, אף אחד לא חירב את הארמון הענק שלנו, ואנחנו המשכנו לחפור את המנהרות שלנו ובכל יום היינו מתקרבים יותר ויותר. בהתחלה רק האצבעות, אחר-כך הידיים, עד שבסוף נפגשנו ראש מול ראש. הסתכלנו זה לזה בעיניים, וידענו שאסור להפסיק. אנחנו צריכים להמשיך עד שאפרים וורד ימותו. אז יצאנו מהמנהרות שמתחת לארמון, ואת כל החול שהוצאנו שמנו מסביב לארמון, לחזק אותו. ואז התחלנו לחפור מנהרות מכיוונים אחרים. ככה עשינו כל יום. בגן היינו חופרים את המנהרות מתחת לארמון שאף אחד לא העז לחרב, וכשהיינו חוזרים מהגן, היינו עומדים ליד המיטות של אפרים ושל ורד ואומרים להם שהלוואי שימותו.

ויום אחד, פתאום ורד חלתה. אמא נבהלה ולקחה אותה לרופא, והרופא שלח אותה לרופא אחר, והרופא האחר שלח אותה לבית-חולים, ובבית-חולים צילמו אותה. הרבה צלמים צילמו אותה. ונתנו לה זריקות, ושמו לה צינורות. וכל הלילה אמא היתה אִתה שם בבית-חולים. ובבוקר גברת קאופמן לקחה אותי לגן בלי שראיתי את אמא ובלי שהיא נתנה לי נשיקה.

"ורד חולה," אמרתי לאבא. אבא שתק.

"ואפרים?" שאלתי. אבא הניע את ראשו מצד לצד.

"זה לא מצליח לי," הוא אמר. לא אמרתי כלום. הצטערתי שלא מצליח לו.

"צריך להמשיך לנסות," רציתי לעודד אותו. הוא שוב הניע בראשו מצד לצד.

"הם שמעו," הוא אמר. לא הבנתי.

"מי שמעו?" שאלתי, "מה שמעו?"

"אבא ואמא שלי," הוא אמר, "הם שמעו שאמרתי שהלוואי שאפרים ימות."

"ומה הם אמרו?"

"שאני לא אגיד את זה בחיים אף פעם."

נבהלתי. עכשיו הוא לא יוכל לעשות כלום. יהיה לו עוד אח שלא ייתן לו לישון, שעכשיו רק אותו אמא שלו תחבק ותנשק... ואני?

"ואני?" שאלתי את אבא, "גם לי אסור להגיד שוורד תמות?"

"לא," אבא אמר, "אם לא אמרו לך שאסור – אז תגיד עד שתצליח."

"בסדר," אמרתי, ובכל ערב הייתי עומד ומסתכל בוורד, שכבר לא בכתה כל-כך הרבה. אפילו חשבתי שהיא כבר לא כל-כך מפריעה לי, ורק אמא יושבת ומסתכלת עליה ועצוב לה שוורד חולה, אבל כשהייתי מבקש מאמא משהו, היא תמיד היתה אומרת לי, "לא עכשיו," והיתה מחזיקה את ורד על הידיים. וגם חשבתי על אבא, שאמרו לו שאסור לו להגיד על אח שלו אפרים "הלוואי שתמות", והייתי אומר לה "הלוואי שתמותי" בשקט-בשקט, שאף אחד חוץ ממנה לא ישמע.

וככה כל יום הייתי בא לגן ועושה לאבא עם הראש "לא", הוא היה מנענע בראש והיינו הולכים לארגז חול לחפירות שלנו, שנעמי היתה קוראת להן החפירות הארכיאולוגיות שלנו, שמיכאל הסביר שזה כשחופרים כדי לגלות דברים ישנים שנשארו באדמה לפני מלאן-ת'לפים שנה.

ויום אחד, בדרך מהגן, גברת קאופמן אמרה לי שקרה משהו מאוד עצוב, ושאני צריך להיות חזק וגדול, כי לאמא כואב מאוד עכשיו.

"היא נפלה?" שאלתי.

"לא," גברת קאופמן אמרה, "ורד, היא..."

"ורד נפלה?"

"לא," גברת קאופמן אמרה, "זאת אומרת, כן, זאת אומרת, לא בדיוק, היא היתה חולה מאוד, אתה יודע, והיא..." והיא התחילה לעשות קולות משונים עם האף.

"היא מתה?" שאלתי בזהירות, והיא נענעה בראש מלמעלה למטה ופרצה בבכי. ליטפתי את היד שלה ואמרתי, "אל תבכי, גברת קאופמן, זה לא נורא. יהיה בסדר. זה יעבור." וככל שליטפתי אותה יותר היא בכתה יותר. כשהבנתי שזה לא עוזר – הפסקתי, והלכנו בשקט הביתה, רק שלפעמים היא המשיכה לעשות קולות משונים כאלה מהאף. לא ידעתי שזה יהיה לה כל-כך עצוב, אבל אמא אמרה לי תמיד להתנהג יפה לגברת קאופמן, כי עצוב לה.

"למה עצוב לה?" שאלתי.

"כי היו לה כל מיני דברים שלקחו לה," אמא אמרה.

"את הצעצועים?" שאלתי.

"את הילדים לקחו לה, ואת אבא ואמא שלה לקחו לה, והיה לה גם בעל שלקחו לה."

"לאן לקחו?" שאלתי.

"לקחו," אמא אמרה.

"והם מתו?" שאלתי, ואמא עשתה איזה מין קול שנשמע כמו "המממ, אהה" והניעה את הראש שלה פעם מלמעלה למטה ופעם מצד לצד, ולא ידעה מה להגיד לי, עד שבסוף היא אמרה, "אל תדאג, אני אשמור עליך. אותך אף אחד לא ייקח ממני." והיא חיבקה אותי ונישקה אותי. ועכשיו הרגשתי קצת עצוב בגלל גברת קאופמן, שלקחו לה את כל הדברים שהיו לה. אבל באמת חשבתי שזה יעבור לה. כי אמא אמרה שבסוף זה עובר, כשכואב, ונשאר רק סימן קטן. מיוחד. יש לו אפילו שם, לסימן הקטן שנשאר ושבקושי רואים אותו וכמעט שלא מרגישים אותו. צלקת קוראים לו. צ-ל-ק-ת. צל-ק-ת. צלק-ת. צלקת.

כשהגעתי הביתה כולם היו בבית עצובים-עצובים. אמא קמה וחיבקה אותי ונישקה אותי, והושיבה אותי על הברכיים שלה ובכתה.

"אל תבכי, אמא," אמרתי, וליטפתי לה את היד, "זה יעבור." ואמא השמיעה קול, ואני חשבתי שהיא צוחקת, ואמרתי "את רואה אמא, זה כבר עובר." ואמא המשיכה לעשות את הקול הזה, ואני הסתובבתי אליה והסתכלתי על הפנים שלה, וראיתי שהיא בוכה. ראיתי שעוד נורא כואב לה. וכשהיא בכתה והפה שלה היה פתוח והצעקה של הבכי יצאה ממנה, ראיתי עד הבטן שלה, והבנתי שזה לא יעבור כל-כך מהר. זה בטח ייקח כמה ימים עד שתישאר רק צלקת קטנה שלא מרגישים כמעט, אולי זה ייקח אפילו עד קבלת שבת בגן.

אבל זה לא עבר. ואמא היתה עצובה כל הזמן, ובכל פעם שבאתי אליה שתחבק אותי היא היתה נותנת אותי לגברת קאופמן, וגברת קאופמן היתה לוקחת אותי לחדר שלי, ושרה לי "נומי נומי", כאילו שאני ילדה וכאילו שאני כל הזמן רוצה לישון.

ואבא, כבר אי אפשר היה לדבר אתו. הפנים שלו היו שחורות לגמרי כי לא היה בהם שום דיבור. היינו באים בבוקר, חופרים את המנהרות עד הריכוז של בוקר, ואחר-כך עד הריכוז של עשר, ואחר-כך עד הריכוז של הצהריים, ואחרי כל הריכוזים עד שגברת קאופמן באה לקחת אותי, וסבתא של אבא באה לקחת אותו הביתה.

בוקר אחד אבא בא לגן וכולו אור בעיניים. הסתכלתי בו והוא חייך אלי. הלכנו לארגז חול והתחלנו לחפור את המנהרות שלנו, שכבר היו נורא עמוקות. כבר חצי גוף שלנו היה בפנים, ואנחנו היינו חופרים לעומק עוד ועוד. אחרי שחפרנו עמוק עד שכמעט יכולנו לעמוד בתוך הבור שמתחת לארמון של החול, אבא אמר, "מצאתי מה לעשות." "מה?" שאלתי אותו, והוא חייך כאילו קיבל את הגלידה הכי טעימה בעולם.

"קמתי בלילה," הוא אמר, "והלכתי למיטה של..."

"של אפרים?!" נבהלתי, אבל אבא צחק.

"לא, מה פתאום. אסור לי. הלכתי למיטה של אבא ושל אמא." משהו לא טוב עבר לי בראש. כל הזמן היתה לי הרגשה שיש המון דברים שאסור לעשות, דברים שאבא ואמא וגברת קאופמן ונעמי הגננת עוד לא הספיקו להגיד לנו את כולם. והדבר הזה שאבא הולך להגיד לי הוא אחד מהדברים האלה.

"הסתכלתי על אבא ואמא שלי שהם היו יושנים," אבא אמר, "ואמרתי להם 'הלוואי שתמותו'."

"מה?!" נבהלתי, "זה מה שאמרת להם?" ואבא חייך בשמחה כל-כך גדולה.

"אבל אם הם ימותו לא יהיו לך אבא ואמא." אבא עשה תנועה בכתפיים שלו.

"לא אכפת לי," הוא אמר, "אם הם רוצים שאפרים יהיה, לא אכפת לי בכלל שהם לא יהיו."

"אבל מי ידאג לך?" שאלתי, "ומי יחבק וינשק אותך וייתן לך אוכל ויהיה אבא ואמא שלך?" הוא עוד פעם עשה את התנועה בכתפיים.

"סבתא שלי, או אולי מישהו אחר, אולי... אולי אני יהיה אבא ואמא של עצמי."

"אי אפשר דבר כזה," אמרתי, ולא ידעתי בדיוק למה.

"בטח שאפשר."

"אי אפשר!" אמרתי, "בטח שאתה לא יכול להיות אמא, כי אתה בן."

"בסדר, אז אני אהיה רק אבא של עצמי."

אבל אני עשיתי בראש 'לא!'. זה לא יכול להיות, חשבתי, אבל אולי אבא יודע דברים שאני לא יודע, כמו שהוא ידע שלאמהות שלנו יש תינוקות בבטנים שלהן.

"אם אתה לא מאמין לי," אבא אמר, "בוא נלך לשאול את מיכאל. הוא יודע דברים של גדולים. האח שלו גבי מלמד אותו."

"ואתה תלמד את אפרים דברים?" פתאום הצטערתי שוורד מתה, ואני לא אוכל ללמד אותה דברים כמו שגבי מלמד את מיכאל.

"מה פתאום!" אבא אמר, "אם אני אהיה אבא של עצמי אני אלך לבית אחר, ואת אפרים אני אשאיר לבד עם סבתא שלי. היא תוכל לקרוא לו כל הזמן מוציק שלי, מתוק שלי, סופגניה חמה שלי וכל מה שהיא אומרת לו."

"טוב," אמרתי, כי לא רציתי לשמוע יותר את כל המוציק פוציק שאומרים לתינוקות, "בוא נלך לשאול את מיכאל." והלכנו למיכאל שישב בגן וקרא בספר. גם את זה גבי לימד אותו.

"תגיד, מיכאל," שאלתי אותו, "אתה יודע אם ילד יכול להיות אבא של עצמו?"

מיכאל הסתכל בנו, לבדוק אם אנחנו לא באנו סתם להרגיז אותו או לצחוק עליו. כשהוא הבין שבאנו אליו באמת, ברצינות, זאת אומרת, הוא גירד לו בראש שלו, כאילו שהגירוד מדגדג את השכל שבתוך הראש כדי שהתשובה תצא טובה. אחרי שהוא גירד המון זמן בראש, הוא חשב רגע בלי לגרד, ובסוף הוא אמר: "לא. זה אי אפשר."

"אז אתה לא יודע," אבא אמר.

"בשביל שילד יתוולד צריך גם אבא וגם אמא," הוא אמר, כמו נעמי הגננת שיודעת בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות.

"אבל אני לא צריך להתוולד יותר," אבא אמר, "אני כבר נולדתי."

"אז מה? לא היית נולד אם לא היה לך אבא."

"בסדר," אבא התעצבן, "אבל עכשיו, אחרי שכבר נולדתי, אני יכול להיות אבא של עצמי?"

מיכאל היסס. הוא לא בדיוק הבין. אבל הוא גם אף פעם לא התבייש לשאול. כי אבא שלו, שבודק שׂכל, אמר לו שזאת אף פעם לא בושה לשאול. כי רק ככה לומדים דברים.

"תסביר לי," מיכאל ביקש, "מה תעשה בתור אבא של עצמך?"

"הכל. אני אלביש אותי, ואני אכין לי אוכל, ואני אקח אותי לגן, ואני אחזיר אותי מהגן, ואשכיב את עצמי לישון בצהריים, ואקח את עצמי לטיול בגן שעשועים ברחוב סמאטס, ואחזיר את עצמי הביתה ואתן לי ארוחת ערב וארחץ את עצמי ואלביש לעצמי את הפיג'מה ואלך לישון."

מיכאל היה קצת מבולבל. הוא שוב גירד לעצמו בראש, וחשב וחשב, עד שבסוף הוא אמר, "בתיאוריה," הוא הדגיש את המילה באופן מיוחד, "בתיאוריה," הוא חזר על המילה, "בתיאוריה זה אפשרי." אבא הסתכל בו בחשדנות.

"מה זה בתיאוריה?" שאלתי אותו, כי הבנתי שאבא לא אוהב את המילה הזאת, ומיכאל אמר, "במחשבה, במה שעובר לנו בראש בלי שבאמת עשינו את זה, זה בתיאוריה." והוא חשב עוד רגע, ואז אמר, "אבל על באמת, לא במשחק, אני לא בטוח שאתה יכול לעשות את כל מה שאמרת."

"למה אני לא יכול לעשות את זה?" אבא דיבר אל מיכאל בזלזול, כאילו בשביל להעליב אותו, אבל מיכאל לא נעלב.

"לא יודע," הוא אמר בפשטות, "זה נראה נורא קשה." אבא גיחך.

"אתה תראה שאני יכול להיות אבא שלי." ואנחנו חזרנו לארגז חול, וראינו את כל הילדים עומדים מסביב לארמון שלנו. כל הילדים חוץ ממיכאל, שהמשיך לחשוב מה בעצם צריך לעשות מי שרוצה להיות אבא של עצמו.

"הוא נפל," אמרה תרצה כשאבא ואני הגענו לארמון.

"מי נפל?" שאלנו אותה.

"דובי," היא אמרה, "הוא נכנס לארמון שלכם ונפל לבור, ועכשיו הוא לא יכול לצאת."

"הוא בוכה כבר המון זמן," רוני אמר, "ואני חושב שהוא עשה במכנסיים."

"הוא אמר שניזהר שלא נחרב את הארמון," אמר יואב, "כי אם כל החול ייפול עליו הוא ימות בקבר כמו היטלר השחור."

"והוא בטח ימות מרעב," אמרה רינתי.

אבא לא אמר שום דבר. הוא סימן לי בראש, וכל אחד מאתנו נכנס ממנהרה אחרת עד שנפגשנו באמצע – בבור. דובי באמת היה שם, בתוך הבור, בוכה כמו תינוק. ברגע שהוא ראה אותנו הוא הפסיק לבכות והתחיל לרעוד.

"זה לא בכוונה," הוא אמר, "אני רק רציתי לראות לאן הגעתם. אני לא חירבתי לכם כלום."

"צא מכאן," אבא אמר, ואז דובי התחיל שוב לבכות.

"אני לא יכול," יילל.

"אל תעצבן אותו," אמרתי.

"אני לא מעצבן אותו," דובי אמר בפחד, "הבור עמוק."

"תן לי יד," אבא אמר. דובי הושיט את שתי הידיים, אבא החזיק ביד אחת ואני החזקתי ביד השנייה ומשכנו, אבל דובי לא יצא. הוא היה תקוע. עד היום אני לא מבין איך הוא נתקע שם אחרי שהוא נפל. אולי נפל חול וכיסה אותו קצת, או שהוא בעצמו שם חול מסביב לעצמו.

"אתה רואה," הוא טען, "זה לא שאני לא רוצה, אני לא יכול."

אבא לא אמר כלום והתחיל לחפור מסביב לדובי, ואני עזרתי לו. הרחבנו את הבור, ואז משכנו את דובי. הוא היה כבד, השמן הזה, אבל בסוף הוצאנו אותו מהבור ומשכנו אותו אל מחוץ לארמון. כל הילדים רקדו משמחה כשהוצאנו אותו, מחאו כפיים, ואמרו לאבא שהוא הכי גיבור בגן כי הוא הוציא את דובי מתוך האדמה.

"זה בכלל לא שווה מה שחפרתם," אמר דובי, "הכל מלא שם מים."

"זה בגלל שעשית במכנסיים," אני אמרתי.

"לא נכון," דובי אמר, "הנה, תסתכל, יבש לגמרי. רק ברגליים רטוב לי."

"אולי עשית פיפי מהרגליים?" אמרה רינתי, "לפעמים אני כל-כך רועדת שיוצא לי פיפי מהרגליים."

"אין ברגליים שום מקום שהפיפי יכול לצאת ממנו," אמר מיכאל, שגם הוא בא לראות למה כולם עומדים מסביב לארגז חול.

"יש שם מים," התעקש דובי. פתאום הבנתי, אלה מים שעלו מהים, וכבר רציתי להגיד לאבא, אבל הוא הסתכל אלי, הזיז את הראש שאסור להגיד את זה.

"בסדר," אמר אבא, "יש מים. מה זה עניין שלך? מה אתה נכנס לארמונות של אחרים. תעשה לך ארמון שלך ותעשה בו מה שאתה רוצה."

"איך אפשר לעשות ארמון כשאתם לקחתם את כל החול!" הטיח דובי.

"פעם," אבא אמר, "כשלא נהיה הרבה זמן בגן, אתה יכול לחרב את הארמון ולעשות ארמון חדש בלי מים."

"באמת?" דובי לא האמין.

"באמת," אבא אמר.

"באמת," גם אני אמרתי.

"תזכרו," דובי אמר.

"תזכור אתה," אמר אבא, "כי אנחנו לא נהיה כאן." וחייך חיוך כזה שיודע מה יהיה פעם.

"אתם כולכם שמעתם," אמר דובי לכל הילדים שעמדו מסביב לארמון שלנו, "אם הם לא יהיו בגן הרבה זמן אנחנו יכולים לחרב את הארמון שלהם..."

"אני לא אמרתי שאתם יכולים לחרב את הארמון," אמר אבא, "אמרתי שאתה יכול. רק אתה."

"רק אני?" דובי הסתכל בנו בפליאה ובחשש.

"רק אתה."

"אם לא תהיו כאן לא תדעו," אמר מיכאל.

"אנחנו נדע," אמר אבא, "אנחנו יודעים כל מיני דברים." מיכאל הביט באבא, ואבא הביט בו בחזרה ישר לתוך העיניים.

"אתה לא יכול לדעת דבר כזה," אמר מיכאל.

"אני יכול," אמר אבא.

"אתה ילד משונה," אמר מיכאל, "כדאי לך שאבא שלי יבדוק אותך. הוא בודק שׂכל מצוין. מכל הארץ באים אליו. לפעמים אפילו מחוץ לארץ." מהמבט של אבא הייתי בטוח שהוא הולך להכניס למיכאל מכה בפרצוף. אבל אבא רק צחק.

"אם לא נהיה כאן הרבה זמן," הוא אמר, "ומישהו אחר יחריב את הארמון, אנחנו נדע." ואנחנו נכנסנו לארמון והגענו עד לבור.

"זה באמת לא פיפי," אמרתי.

"אני יודע," אבא אמר.

"זה כבר הים?" שאלתי.

"לא יודע," הוא אמר, "צריך לבדוק את המים. אם הם מלוחים, זה ים, אם לא – צריך עוד לחפור." ואבא, שהיה יותר רזה, ירד למטה לבור וטעם את המים.

"זה עוד לא הים," הוא אמר, ואנחנו המשכנו לחפור.

למחרת אבא לא בא לגן. טיפסתי על הערימה של הצמיגים, אולי הוא שם, חושב את המחשבות שלו, אבל גם שם הוא לא היה. נכנסתי לגן אבל הוא לא היה שם. לא ליד הספרים, לא במטבח איפה שנעמי הגננת מכינה את הסנדוויצ'ים עם המרגרינה ועם הריבה, וגם בבית-שימוש הוא לא היה. יצאתי לחצר, טיפסתי על הסולם, הכי גבוה שיכולתי, והשקפתי מסביב על כל הגן, אבל לא ראיתי את אבא. התחלתי לדאוג, כי ראיתי שכל הילדים כבר באו לגן ורק אבא לא בא. נעמי כבר קראה לנו להיכנס לגן, ואפילו באה לשאול אם אני זקוק להזמנה מיוחדת, ואבא עדיין לא בא.

כשישבנו כולנו בריכוז של הבוקר, נעמי אמרה שאבא לא בא כי קרה לו משהו מאוד מאוד עצוב.

"הוא מת?" דובי שאל, אבל הגננת אמרה שלא. שלא הוא מת.

תרצה שאלה אם אפרים אח שלו מת, כמו שוורד אחות שלי מתה, אבל נעמי אמרה שזה לא אפרים. מיכאל גירד לו קצת בראש ואמר, "אם ככה אלה בטח ההורים שלו שמתו." נעמי בכתה קצת ואמרה שמיכאל הוא ילד מאוד חכם, והוא הבין. וזה נכון, ההורים של אבא מתו, ובגלל זה הוא לא יבוא עכשיו לכמה ימים לגן. אבל אחר-כך הוא יחזור. לא ידעתי מה זה שתפס אותי פתאום, אבל לרגע לא יכולתי לנשום. הבנתי שאבא הצליח, ועכשיו לא יהיו לו יותר אבא ואמא.

"אז מותר לי לחרב את הארמון שלו?" דובי שאל, ואני חזרתי לנשום.

"זה לא רק שלו," אמרתי, "ואם אני כאן אז אסור לחרב את הארמון."

"אבל ממך אני לא מפחד," דובי אמר.

"אז מה," אמרתי, "אבל כשאבא יבוא ויראה שמישהו חירב את הארמון, והוא ישאל אותי מי עשה את זה, אני אגיד שאתה חירבת אותו אפילו שאני אמרתי לך שאסור. ואם נעמי לא היתה כאן, הייתי גם אומר לך מה הוא יעשה לך."

"הוא יעשה עליו פיפי," רינתי אמרה.

"אףאחד לא יעשה פיפי על מישהו אחר כאן בגן," אמרה נעמי בכעס.

"הוא ירביץ לו עם מקל או עם אבן," אמרה תרצה, ופתאום כל הילדים התחילו להגיד מה אבא יעשה לדובי אם דובי יחרב לו את הארמון.

"הוא ישבור עליו בקבוק מזכוכית," יוסי אמר.

"הוא יפיל אותו על הרצפה וידפוק את הראש שלו בבלטות," אמרה זיווה.

"הוא יעשה בור כמו שיֵש בתוך הארמון," אמר נחום, "ואז הוא יזרוק את דובי בפנים עמוק-עמוק, ודובי יהיה שם קבור, ואףאחד לא יוכל להוציא אותו."

וכשכל אחד אמר את מה שהוא חשב, דובי נבהל נורא. הוא התחיל לרעוד ומרוב שהוא רעד יצא לו פיפי, והוא התחיל לבכות ולצרוח שהוא בחיים לא יחריב לנו את הארמון, והוא רק רצה לדעת אם מותר, והוא התחיל להתרוצץ בגן בצרחות, והפיל את הבקבוק חלב, ונתקל בשולחן ונפל על הרצפה והתחיל לדפוק את הראש שלו בבלטות. נעמי הרימה אותו מהר-מהר, שלא יישבר לו הראש לגמרי, ושלחה אותנו לחצר כדי שתוכל להחליף לדובי את המכנסיים והתחתונים, וכדי לשטוף לו את הראש, שלא יירד לו יותר דם. וכל הילדים יצאו החוצה, ואףאחד לא העז להתקרב לארגז חול, והרגשתי שגם ממני הם מתרחקים, שלא להרגיז אותי. אפילו מיכאל, שלא מפחד מאףאחד בגלל השכל שלו, החליט לשבת על הנדנדה ולהתנדנד ולהסתכל למעלה לשמים ולחשוב, כמו שהוא אוהב.

בהתחלה הסתובבתי בחצר של הגן, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בסוף נכנסתי לארמון. התחלתי לזחול בין המנהרות, ופתאום הכל נראה כל-כך גדול. המנהרות היו רחבות וגבוהות, ועכשיו, שאבא איננו, כאילו לא היה להן סוף. זחלתי וזחלתי, ופתאום פחדתי, כמו דובי, שכל החול הזה ייפול עלי ויקבור אותי בפנים, כמו שקברו את ורד באדמה, ובטח ככה גם קברו את אבא ואת אמא של אבא.

בסוף, כשהגעתי לבור שבאמצע כל הארמון, הבור שכל המנהרות מובילות אליו, הצצתי למטה וראיתי את המים שמתחת. ופתאום אלה לא היו סתם מים של חול ששפכו עליו מים. למטה-למטה היה ים. ראיתי אותו זז קדימה ואחורה. ובתוך הבור ראיתי מדרגות. התפלאתי נורא, כי אני לא זוכר שעשינו שם מדרגות.

בזהירות-בזהירות ירדתי במדרגות, עד שהגעתי לקצה שלהן. למטה, עמוק-עמוק, היה הים. הגלים היו נורא גבוהים, והקצף שלהם כמעט נגע במדרגות. זה היה כל-כך מפחיד, שרציתי כבר לעלות.

"חכה," שמעתי פתאום את הקול של אבא. נבהלתי כל-כך, שעוד רגע הייתי נופל ישר לתוך הים הסוער.

"חכה רגע," אבא אמר. ואני עצרתי והסתכלתי אליו.

אבא עמד על המדרגה התחתונה, ממש מעל הגלים.

"איך הגעת הנה פתאום?" שאלתי, אבל אבא כאילו לא שמע אותי.

"אני נכנס עכשיו פנימה," הוא אמר לי.

"אבל הים עמוק נורא," אמרתי, "והגלים גבוהים. יש סערה."

"אני יודע," הוא אמר.

"זה מסוכן," אמרתי, "אנחנו יכולים לטבוע."

אבא צחק. לא ממש צחק. לא כמו שהוא צחק תמיד שראו לו עד הבטן. הוא חייך אלי, ויצא לו קול קטן של צחוק.

"אני לא מפחד," הוא אמר, "זה בדיוק כמו שחשבתי שיהיה."

"אני מפחד," אמרתי.

"אני יודע," הוא אמר, "הים הזה כאן הוא בשבילי, אתה לא צריך להיכנס."

"אבל אני לא רוצה שתלך," אמרתי לו. "אני רוצה שתהיה חבר שלי, שנבנה ארמונות ונחפור מנהרות, ונתחבא אחד לשני בערימה של הצמיגים, ונטפס על הסולם כדי שיגיע בסוף עד לשמים."

"אני גם רוצה," הוא אמר, "אבל אתה לא יכול לבוא, זה הים שלי."

"עכשיו דובי לא יפחד ממני בכלל," אמרתי, "וכולם יעשו מה שהם רוצים."

"אל תדאג," אבא אמר, "אם דובי יגיד לך משהו, או ירצה להרביץ לך, תגיד לו 'חכה, חכה, כשאבא שלי יבוא, הוא כבר יראה לך מה זה'."

"אבל אתה לא תבוא."

"איך הוא יכול לדעת?"

שתקתי. ואבא אמר: "בעצם, גם אתה לא יכול לדעת."

פתאום שמתי לב שהוא מדבר אלי אחרת. קצת כמו שמבוגרים מדברים, וקצת כמו מיכאל, שמדבר כמו אח שלו גבי, או כמו אבא שלו שבודק שׂכל.

"מה," שאלתי, "אתה תחזור?"

אבא חייך ולא אמר לי אם לזה הוא מתכוון.

"ו...ורד? וסבא וסבתא?"

"הם לא," הוא אמר וירד את שלוש המדרגות האחרונות, סובב אלי את הראש, עשה לי מין שלום כזה, ביד, כמו שנעמי הגננת עושה לנו כשאנחנו הולכים הביתה אחרי הצהריים, ואז הוא... הוא לא קפץ, הוא פשוט הלך קדימה, ועמד לרגע באוויר, ואחר-כך הגוף שלו ירד ישר לתוך המים, לתוך הגלים הסוערים, שכיסו אותו בקצף שלהם. בהתחלה חשבתי שאבא טבע במים, ושהוא ימות כמו ורד וכמו סבא וסבתא, אבל אחרי רגע ראיתי שהוא צףוהתחיל לשחות. הוא עשה תנועות חזקות בידיים, כאילו הוא חותך את המים בסכינים, והתקדם מהר, עד שלא ראיתי אותו יותר מהמדרגות של הבור.

עליתי במדרגות, עד שהגעתי למעלה, והתחלתי לזחול דרך המנהרות החוצה.

כשיצאתי, ראיתי את כל הילדים עומדים מסביב לארמון, אבל לא מעזים להיכנס אליו.

"דובי אמר שנפלת לתוך הבור ואתה לא יכול לצאת," אמרה תרצה.

"כבר חשבתי להזעיק את נעמי," אמר מיכאל, ולא הייתי בטוח למה הוא מתכוון כשהוא אומר "להזעיק". חשבתי שאולי הוא מתכוון להציק או לצעוק, ואלה דברים שנעמי בכלל לא אוהבת.

"אתם יכולים להחריב את הארמון," אמרתי. הילדים בכלל לא שמעו מה שאמרתי להם.

"אתם יכולים להחריב את הארמון, אם אתם רוצים," אמרתי שוב, בקול רם.

כל הילדים הסתכלו עלי ולא ידעו מה להגיד."אני מכיר אותכם," דובי אמר לבסוף, "אתם רוצים להרביץ לי ולעשות עלי פיפי." הסתכלתי רגע בדובי, ואז בעטתי בארמון. הארמון היה חזק, ורק מעט חול ניתז לצדדים. דובי פחד לבעוט. הוצאתי את הפיפי, ועשיתי על הארמון. דובי הסתכל בי. הוא עדיין לא האמין לי. עשיתי עם הכתפיים כאילו שלא אכפת לי וטיפסתי על הסולם, עד הקצה. והרגשתי איך הוא גדל קצת. לאט-לאט כל הבנים, אפילו מיכאל, שלא עושה שום דבר בלי להבין למה, הוציאו את הפיפי שלהם ועשו על הארמון. רק אחרי שכל הבנים עשו, דובי גם העז לעשות פיפי. ואחר-כך גם הבנות התיישבו על הארמון ועשו עליו פיפי, עד שכל הארגז חול נהיה שלולית ענקית צהובה ומסריחה. דובי עלה על הארמון והתחיל לבעוט בחול, שהיה רטוב מהפיפי של כל הגן, ולאט-לאט הארמון נחרב, עד שאף אחד לא היה יכול לדעת שהיה שם פעם ארמון עם כל-כך הרבה מנהרות ובור עד לים שמתחת. וכשכל הארמון כבר נחרב, כל הילדים באו לסולם והתחילו לטפס, והסולם נהיה גבוה-גבוה, וכשהילדים האחרונים הגיעו לקצה הסולם, הוא כבר היה ממש קרוב לשמים. רק דובי פחד לטפס על הסולם, ועלה על ערֵמת הצמיגים. הוא רצה להיות גבוה כמונו, אבל ערמת הצמיגים, ודובי והגן למטה נראו כל-כך קטנים ופצפונים, וגם נעמי הגננת, שיצאה לבדוק למה מסריח כל-כך, נראתה יותר קטנה מאצבעוני מהסיפור. ואנחנו, כל הילדים של גן נעמי הסתכלנו לשמים, שהיו פתאום קרובים-קרובים, וחיכינו שיבואו מטוס או חללית וייקחו אותנו גבוה-גבוה, ורחוק-רחוק, הכי רחוק שאפשר מגן נעמי.

אחרי הצהריים, כשגברת קאופמן הביאה אותי הביתה, אבא כבר היה בבית.

"נו," הוא עשה לי עם היד על השיערות, "איך היה בגן?"

"בסדר," אמרתי כמו שאני אומר לו כל יום, והלכתי לחדר שלי.

תוכן הגיליון