סיפור מתוך הגיליון

הנה-זה עומד אחר כתלנו, משגיח מן-החלונות, מציץ מן החרכים
שיה"ש ב', ט'

"מאחורי הגדר" כנושא לווריאציה: הרי אין מדובר רק בהצצה אל מעבר לגדר של זהות אחת אל מחוזהּ של זהות אחרת, אלא על מתח ארוטי אדיר הצומח בין שני צדי הגדר. "מאחורי הגדר" הוא טיפול מבריק במיתוס על אודות פִּירָמוּס ותִיסְבֶּה – מיתוס שהתגלגל כבר פעמים רבות בתולדות הספרות. זה המיתוס על תפקידו כפול-הפנים של החיץ, הגדר, הקיר. זה הקיר ששקספיר הועיד לו דמות שלמה במחזה המצחיק ששילב בתוך "חלום ליל קיץ" – הקיר המחזיק בתוכו חור. הקיר חוסם, מפריד, מפריע, מעיק, אך הוא גם מגן. הוא המשהה, יוצר הארוֹס, והוא המאפשר גם את המגע המוזר, הטעון, בין השרויים משני עבריו. רק בקיר יכול להיות חור, סדק או "וילון" בלשונו של ביאליק, שמבעד לו ובאמצעותו הופכת התאווה לתשוקה. וכשהוא מוּסר או נשבר, עולה הצפה נוראה, הרס ושבר. פירמוס ותיסבה נהרגו, כזכור, מידי עצמם, בלילה שבו חרגו מהסתרו של הקיר החוסם. זהו גרעינו של סיפור "רומיאו ויוליה".
אבל "מאחורי הגדר" של ביאליק מכיל עוד רכיב, עקרוני לא פחות, והוא פסקת הסיום הקצרה שלו: בגידתו של היהודי בארוֹס. בגידה, המוצגת באירוניה מרה כצפויה ובלתי-נמנעת; שיבתו המבוהלת של נוח אל תחומיה הגדורים של הסבילות הדתית והארוטית; הוויתור על האושר והמסתורין; ניצחון התועלתיות המעשית, המשומנת היטב בתועלת הדתית-מטאפיסית, שמקנה היחד הקהילתי לנתיניו. ההחלפה שביאליק מחולל בין מות התשוקה הטראגי-רומנטי שבמיתוס לבין מות התשוקה האכזר, הרע, הריאליסטי כל-כך, היא מההברקות המאירות ביותר של הסיפור.
ככל שחשבתי על היסודות העקרוניים בסיפור, ראיתי רק סיפורים החוזרים בהקשר אחר על אותה תבנית עצמה: למשל – נערה חילונית המתיידדת עם בחור-ישיבה במהלך טיפולי סרטן ארוכים, ידידותם הולכת ומעמיקה, וכשהם מחלימים ונפטרים מעול המחלה המפחיד, מוּסר פתאום גם הקיר המגן עליהם מפני המעמקים האורבים בתוך ידידותם. כבר שמעתי את קול הקריין הממליץ על הפרק הבא בסיפור: האם ייענו לאהבתם? האם ייכנעו למוסכמות? אז נזכרתי במראה שחלף בראשי כהרף-עין ברגע שבו הזכיר העורך בפנַי לראשונה את התרגיל על "מאחורי הגדר": ראיתי תריס-ברזל ירוק ובו חרכים מקבילים לכל אורכו ואור בא מתוך החדר שאת דלתו או את חלונו הוא מסתיר.
חזרתי אל המראה הזה והמשכתי ממנו – אל מה שמאחוריו ומצדדיו. וזה מה שיצא: גבר צעיר, אביתר דולב, חוזר בשעת לילה לא מאוחרת אל ביתו. הוא יצא מביתו לפנות ערב ואמר לאשתו שיישב קצת עם ידידו, רובי. הוא נשוי זה חמש וחצי שנים לרחלה, אשה מבריקה שהחלה זה לא כבר להתבלט כמנתחת שווקים בתחום תרבות הפנאי והאוכל. יש להם שני ילדים – הבכור בן חמש והקטנה בת שנה וחצי.
אביתר הוא סטודנט מבטיח לספרות, מזה כמה חודשים הוא עובד על הדוקטורט. הוא נמנה כבר עם צוות ההוראה הצעיר של החוג לספרות באוניברסיטה העברית. אביתר ורחלה נפגשו באחד משיעורי המבוא לספרות באוניברסיטה. רחלה נטשה את הלימודים לאחר שנה אחת. עבודות התרגיל ב"יסודות השירה" עוררו בה גיחוך ובעתה. המחשבה כי עליה לחבר משפט שלם על שיר איימה עליה יותר מכל מטלות החיים. זו היתה שנת ההכרעה: היא הבינה שכשרונה טמון במעשים. אביתר, לעומתה, פרח בלימודיו וכבר בשנה הראשונה התבלט בין הסטודנטים ומשך את תשומת-לבם של המרצים. כבר בסוף לימודי הב"א הוזמן ללמד את "יסודות השירה" והדרך לדוקטורט ולחיי האקדמיה נראתה הנכונה לו מכל הדרכים.
הם התאהבו זה בזה. כלומר – חלו בהם אותם מעשים האופייניים לזוגות צעירים: הם צעדו ברחובות חבוקים ועצרו לנשיקות בכל פינה. הם עברו לגור יחד, ובסוף לימודי הב"א של אביתר – נישאו. רחלה התגלתה כמפרנסת נמרצת, ואף שלא ידעה להכין חביתה, ארגנה מעין חברת קייטרינג לצעירים, לעריכת שמחות בנוסח עכשווי. מקץ שנתיים גלגלה סכומים שהרשו להם לחלום כבר על קניית דירה. לפי שעה התגוררו בדירה שכורה בקומת-קרקע הפונה לחצר בבית ערבי ישן, בשכונת בקעה.
אביתר "לא יכול היה לחיות בלי גינה". הוא האמין שילדיו זכאים לגדול כמוהו – בין עצים ופרחים. במו ידיו בנה לקטנים ארגז-חול ומגלשה קטנה וליד ארגז-החול חפר בריכה קטנה ושם בה דגים ושושנות-מים. רחלה, למרות סלידתה מלימודי הספרות, ניחנה בדיבור מבריק ופיוטי מאוד, שלא התאים בדיוק לחבריה לעבודה ולעולם אחורי הקלעים של ארגון המסיבות. גם אביתר לא התאים בדיוק לדימוי האינטלקטואל השקדן, גם אם היה כזה: גבוה מאוד וחסון, זריז ובעל ידיים של בעל-מלאכה.
הזוג היפה הזה היה מרכז להווי ההורים הצעירים החילוניים בשכונה. הם היו הרוח החיה בייסודו של "גן הורים" ובהכנת צעצועי-גן גדולים (קטר העשוי מחביות צבועות, ארגז-חול בצורת צב, טירת עץ) וכל יום-הולדת נחגג עם כל ילדי הגן באירוע מורכב בהנהלתו של אביתר. אביתר דיבר על "שלמות" ועל שוויון גמור של מטלות בבית, על הרמוניה בין אדם וטבע, בין גבריות ונשיות. בגיל שלושים, למראה אשה כה יפה וילדים כה חמודים, על רקע כתיבת דוקטורט על המטאפורה המתפתחת בשירה המודרנית, נראתה ההרמוניה הזו בין האדם והטבע וכו' אפשרית וקרובה, כמעט בהישג-יד.
הכול נראה כמיצויה הגמור של המלה "נחת" בפי ההורים. ואמנם – הוריהם רוו נחת מהם ומן הנכדים המתוקים, המוכשרים, העולים כפורחים. אלא שמאז הולדתה של הקטנה, לפני כשנה וחמישה חודשים, השתבש משהו. קשה לומר מה בדיוק. היו רגעים שבהם רחלה חשה התמרמרות עזה על שתלטנותו האינסופית של תפקיד האימהות בחייה. נדמה היה לה שאביתר אינו מתחלק עמה בעול ההורות במלואו. היא הנהיגה שיטה של חצי-חצי במטלות הבית ובטיפול בילדים. הזמן נבנה אפוא כתורנות. היו רגעים שבהם שקע אביתר בלימוד ובכתיבה וכשנשמע הבכי הקורא לו מחדר-הילדים, היה נושך את שפתיו בכעס ועוצר קללה לחושה. משהו השתבש. איש לא ידע עליו בזמן אמיתי. רק בדיעבד הוחלט שלידת הקטנה היתה יריית הזינוק של השיבוש אל חייהם. איש לא הרגיש שאיזו ידידות תמימה ששרתה ביניהם מאז הכירו זה את זה נלקחה מהם פתאום. רחלה שאלה אותו פעם למה רחק ממנה ולא נגע בה זה כמה חודשים. אביתר ענה לה: "גם את לא נגעת בי." ושתק. לאמתו של דבר – הוא לא ידע מדוע. יותר מכול עמדה באוויר עייפות. המאמץ הגדול להצליח מתַח בהם את מיתריהם הפנימיים. אולי. הם לא ידעו כי הם, פתאום, בודדים.
אביתר האמין שהכול יסתדר בקרוב. הרי הוא אוהב את רחלה. ואת הקטנים. בקרוב יתגבר על החלק הקשה בדוקטורט. הכל יירגע. יהיה בסדר. הוא לא ידע מדוע שורה הבדידות ביניהם. יהיה בסדר. מטוב-לבו ומתשוקת השלום ראה את המועקה הזאת כמין קוץ קטן, גבעול, אניץ-קש, מין רבב זעיר שאין אלא להסירו ותו לא. והוא יסירו בוודאי, בקרוב, למה לא. יהיה בסדר. הערב הוא קפץ לרובי, מזמן לא דיברו, כבר מזמן רצה לשוחח אתו, אולי גם על יחסיו עם רחלה, אם יתאפשר להעלות עניין כזה בפני רובי. בדרך-כלל מרחפות השיחות עמו בגבהים כאלה שקשה לנחות מהם אל חיי היום-יום, אבל אביתר אהב את השיחות הללו, הפילוסופיות, הארוכות, הנמשכות לעתים עד השעות הקטנות ופעם אחת – אחרי בכורת "והספינה שטה" של פליני בירושלים – נמשכה שיחתם עד עלות השמש למחרת. אבל הלילה נגררה השיחה בעצלתיים ובאחת-עשרה קם אביתר ונפרד מרובי. הם התחבקו ברפיון ואביתר מלמל משהו על נחיצותה של שיחה נוספת. בתוך רבע-שעה הוא צעד כבר בשביל החשוך המוביל אל החצר האחורית ואל השער הירוק של גינתם.
חדר-הילדים היה חשוך ורק האור הקטן, הכתום, דלק בו. הסלון, הנראה מבעד לחלון הגדול, היה מואר במנורת הקריאה, אבל היה ריק. רחלה בטח קוראת במיטה. האור בחדר השינה נראה מבעד לתריס הברזל. אביתר ניגש אל דלת הכניסה. היא היתה נעולה. הוא ניגש אל תריס חדר-השינה וניסה לפותחו. התריס כיסה דלת נוספת שנפתחה אל הגינה והיתה במרחק צעדים ספורים מדלת הכניסה. התריס היה נעול. "רחלה," קרא. איש לא ענה, אבל רחשי הסדינים נשמעו היטב. אביתר הבין מיד מה אירע. כשנשמעו גם לחישות קדחתניות, הן לא הוסיפו כל מידע חדש.
הדבר הראשון שעלה בו היה חיוך. חיוך שהקביל למחשבה מהירה: הנה – אני בעל מרומה; תופס את אשתי עם המאהב. הנה – הפכתי לקרנן. ובהיותו אינטלקטואל חסר-תקנה, עלה באוזניו בלא כל מחשבה גם המוטיב המנוגן בקרנות מתוך האריה של פיגארו בגנות הנשים ב"נישואי פיגארו" של מוצרט – המוטיב הרומז על בגידה וצמיחת הקרניים – שלוש תרועות-קרן עולות במהירות. והתהייה: מה קורה שם? רחלה "נתפסה על חם"... אבל מה שעלה בו היה רחוק מזעם נקמני. הרבה יותר מהרפרטואר השגור בסצנות כאלה עלו בו, באותו הרף-עין ממש, שני רגשות מפתיעים: הראשון היה מעין שמחה דווקא, מין סיפוק, על שיש באמתחתו, באמתחת תולדות-חייו, סצנה כה דשנה ונוטפת דרמה, וכי הוא מבין פתאום את הספרות טוב יותר: הוא יבין את סצנות הבגידה כבעל ניסיון! הוא, שדבר מחייהן של הדמויות השקספיריות לא קרה לו בחייו, יידע מעכשיו משהו מחייו של אותלו! ובו-בזמן, צמחה בו דווקא איזו הזדהות עם מצוקתה של רחלה המתלבטת שם, נבוכה ונלחצת, ואיזו בושה מוזרה. האם אין דרך לחסוך מכל הנוגעים בדבר את הצורך בבושה הזאת? משהו בבנאליות הבוטה של הסצנה העליב אותה בעיניו, או בעצם – העליב אותו. רוגז מפתיע עלה בו: מה זה עלה על דעתה לאלץ אותו להיות בתוך סצנה מסרט תורכי כזה. אבל העלבון הזה היה רק הדבר המובחן, המוחשי, בתוך מפולת הדברים, הלחשים, התרועות, הצרחות, היבבות, הצחקוקים, הגרגורים, ההשתנקויות, היפחות, ההתנשפויות, החרחורים, הנאקות שמילאו את האוויר, ובו-בזמן – מה קרה, מה קרה – מין שאלה שלא במקומה כלל. הדימוי ההולם את מצבו אינו נטול מתחום חיי המשפחה דווקא. הוא משול למי שמוצא עצמו בלא כל הודעה והכנה באמצע צומת אדיר-ממדים, מחלף בין-עירוני כביר, והכול טס סביבו ואין שם לא תחנה ולא מקום לעמוד בו.
מבעד לחרכי התריס נראתה השמשה המחוספסת שבחלון הדלת ואורה הצהבהב של מנורת המיטה השתבר בה לניצוצות רבים, אבל דבר מן המתרחש בחדר לא נראה. מיהו? מי זה הנמצא שם עם רחלה? מתי הכירה אותו? משהו מעיק, הדומה לבחילה או חרדה, החל לחלחל אל ישותו. כדרכו, גם כרגע שאל אביתר את עצמו שאלה ספרותית: אולי זו משמעותה של המלה חלחלה? אבל אין להכחיש: למרות אותו שֵׂכל פועל, שלא פסק מלהתפלא על קיומה של "סצנה" כזו בחייו, בפועל ממש – התחולל בו משהו. משהו ההופך אותו לקטן יותר, כאילו כיווץ את ממדיו ועשה אותו ילדותי כמעט, בלתי מתאים למקום הזה, או אולי – לא כשיר לחיים האלה. אלה השרויים מעבר לתריס הם הצודקים בוודאי. הם עשו מעשה. הם לא דיברו אתו ולא שאלו דבר. הם ניתקו עצמם ממנו והלכו לדרכם.
הנה רחלה במלוא כוחה. בעבר הוא שמע את הכוח הזה ברגעי הלידה, שהוא נכח בהם. כזה שנשמע מתוכה כ"זעקה נאדרה" בלשונו – זו שעלתה מתוכה כשילדה את שאול, בנם הראשון – הזעקה שפתחה בפניו עולם שלא ידע עליו דבר: "עולם הזעקות", הכוחות "הנוראים", הסמויים, האוצרים בחובם "נחשולים וסערות" ו"אפלות אין-חקר", והם כולם חבויים בתוך אשתו והוא לא ידע. הוא חש אמנם בכוחות האלה במהלך ההריון; המהלך הנחוש הזה, הבלתי-ניתן לעצירה, הבלתי-הפיך, החזק והמבטל-כול מפניו, אבל עכשיו התבאר לו שלא רק ההריון עשוי כוחות כאלה, הגורפים עמם כל מה שנקרה בדרכם, אלא הוא נמצא בכול וברחלה עצמה, בה ובתוכה. ההתעלמות שלו ממנה בחודשים האחרונים חבטה על פניו. הם, השרויים מעבר לתריס, הם הצודקים. הם הגדולים. הוא הקטן, הילד.
הוא ילד. הוא אב לשני ילדים, גבר חזק וזריז בן שלושים, והוא ילד. כל מה שהיה עד עכשיו בחייו נראה כמו ילדוּת – לעומת הבגרות הפתאומית הזו שרחשה בחדר-השינה שלהם. הבגרות החזקה הזאת, העבה, החוסמת אותו בתריס. כל העולם שקדם לרגעים האלה מול התריס הוא ילדוּת. הלימודים, הנישואים, הולדת הילדים. אפילו הצבא. הכול הוא ילדות לעומת הדבר הבוגר, החותך, החמור, הנעשֶה, הניתק ממך, ההולך לדרכו הזה, שמאחורי התריס. לא המיניות. לא היא. אפילו לא התחרות המינית. השאלה האם הגבר הנמצא עם רחלה טוב ממנו או נאה ממנו או גברי יותר נראית אווילית ובעצם כלל לא שייכת לסיפור. עניין הקנאה, הנושא הדשן כל-כך של סיפורי הבגידה, נראה פתאום כטעות פשוטה של סופרים. מה לקנאה ולחורבן הזה, העולה בו לאט מתחתית הבטן ומטפס אל הצוואר? כמה מר, מר, מר לו בפה. מה עלינו ומה על הילדים, ומר ומר ומר כל-כך, וכדרכה של ההתייבבות – ומה עלי, שאני החבר הטוב שלָך... קשה לכנות את הרצף הזה מחשבות. יותר נכון לומר – מין חנק. הכול בא והתנקז ונתקע מול התריס הזה: הילדים, המשחקים המשותפים, שיחותיו עם סבתה של רחלה, ארגז-החול, שדות במושבה, רגע ליד מטוס בצבא, פטפוט ארוך שמתנהל בינו לבין בנו בדרך לגן, עקצוץ ארוך בעורף, הגורם לו לגעת בעורפו, כמו לבדוק אם זה הוא עדיין המחובר לגופו, או אולי, האם הגוף הזה עומד עדיין לרשותו. ובתוך זה גועה בלי קול התייבבות כזו, עלובה, נעלבת ועלובה, נעלבת ועצובה עד מאוד.
החיוך ההוא, החיוך למראה הסצנה המגוחכת, הקלאסית, השייכת לקולנוע יותר מאשר לחיים, נותר עדיין במעין ריחוף מעל המכה הגדולה שבאה בו. אלא שבשונה ממכות שבאות על הגוף – זו באה כענן. רק בדיעבד מתבאר שכוח מַחֲצָהּ היה כשל קטר דורס.
בשניות שחלפו מאז ניסה לפתוח את הדלת ונגע בתריס, לא התרחשה כל תזוזה בחדר. הם בוודאי קפאו על מקומם, ממתינים לנורא מכול לגביהם – לכניסה שלי. אולי אלך מכאן? אלך ואחזור אחר-כך, כדי שיוכל הגבר הזה לצאת ולא אצטרך לראות אותו ואת רחלה מולו ומולי ולא אהיה דמות בסצנה הזאת. אינני רוצה להיות בסצנה הזאת.
מה הפריע לו כל-כך בסצנה הזאת? נדמה לי שצריך לומר שזו הילדוּת שהיתה בו. לא ילדותיות. ולא פחות מזה – איזו איסטניסיות. אני מבין היטב את האיכות הזאת, את המודוס הנפשי הזה, שבו אדם מסרב לוותר על יסוד המוכר לו מילדותו, כי אם יוותר עליו הוא ימעל בזהותו ממש. ולא פחות מזה – משהו דוחה אותו בסגנון הדברים האלה. יהיה מי שיטען בוודאי שעניין הסגנון אינו אלא מגננה מפני העלבון או הכאב. אני לא בטוח. העלבון כבר היה בו ומילא אותו עד יותרת כליותיו. הסירוב להיות בסצנה הזאת היה קשור בו לדבר בסיסי ביותר. אולי באי-יכולתו שלו להכיל את המילה "בגידה". במשהו תמים שאינו מוכן להתפצל. ככל שאני מתבונן בדמות הזו, אני משתכנע שזהו הגרעין העומד ביסוד הדבר: הילדותיות הזאת נחשפה כאן, ובה איזו נקודה חד-משמעית ובלתי-ניתנת לפיצול אירוני.
אין פשוט מזה: קיומו של גבר אחר עם אשתך אומר כי אתה אינך היחיד לגביה. חד וחלק. זו ההתפצלות שלא ניתן לעשותה. אינני יודע אם זו הכרה כלל-אנושית או שהיא יחידה במינה. אבל אי-אפשר היה לו, לאביתר, להכיל מחשבה שהוא אינו אחד, וכי ייתכן שיהיה לו כפיל או תחליף. ופתאום ברור היה שהכול כבר קרה. הכול כבר עשוי, שלם, עבר. אין יותר בית. אין יותר רחלה. אין יותר אבא-אמא-ילדים. אין צורך למנות את שאר הדברים: אין יותר ארגז-חול. אין ארוחות בוקר. אין כלום.
אני נכנס. אני נכנס בדלת הראשית. האחר – יוכל לצאת מדלת חדר-השינה. אני לא אסב את מבטי ולא אביט בו.
אביתר שם את המפתח בחור המנעול וקרא פנימה – "אני נכנס". להרף-עין עלתה בו עוד תקווה שהכול הוא טעות: שאין איש בחדר, שרחלה שרויה שם לבדה, שכל הדרמה שעברה בו לא היתה אלא פחד, שיעור נחוץ ומהיר, קריאה נואשת לתיקון חייהם. אבל הכול היה אמת. הוא פתח את הדלת ובהתאמה גמורה לכך – נפתחה דלת חדר-השינה ואחריה – התריס, ומישהו נמלט בעדם במהירות. אביתר לא הביט לעברו, אבל זווית העין קלטה דמות, גבוהה כמותו. הסלון היה מבולגן בדיוק כפי שהיה כשהלך: הצעצועים מפוזרים, מסילת-רכבת מעץ, ארגז של לגו-דופלו ומבנה לא-גמור. מנורת הקריאה מאירה את בועת האור. רחלה באה מחדר-השינה, עטופה בחלוקה הכחול. פניה, יותר מכל דבר אחר, רציניים, כמעט עצובים.
"אני כל-כך מצטערת."
מה עונים על זה?
"גם אני," אמר בקול שבור. "זה סיפור ארוך?"
"חודשיים."
אריסטו מסביר שהיוודעות היא המעבר בין אי-ידיעה לידיעה. יש משהו נכון עד גיחוך בהסבר הזה. "הוסר המסווה", היה נאמר על-ידי המספר, נלחש בתודעתו של אביתר. וכמובן, אביתר עסק כרגע בהכרה שההיוודעות הזאת – הגילוי "שמגלה גבר שאשתו בגדה בו" – היא הגילוי הבוטה, המפורסם, הנדוש ביותר בין הגילויים. זו הדוגמה שנוהגים המרצים באוניברסיטה להביא בהסבירם את ה"היוודעות" אצל אריסטו. וכמה שונה ההיוודעות הזו מכל מה שניתן לשער על אודותיה. כמה שקט יש כאן. רק הנשימות של הקטנה חוצות את נד הדממה העומד בחדר. וכמה צער. אין כאן לא תדהמה ולא חרון. בהרף-עין הראשון, שבו התעופפה אותה פליאה על המלה "היוודעות", ואולי בזכותה, היתה דווקא מין שלווה. שלוות הדבר שנפל והגיע לתחתית העמק. אלא שהמכתש שנוצר מנפילת המטאור הזה מתמלא תוך שניות מעטות בדברים כה רבים עד שמתוכו עולה חירשות גמורה, ואין לשמוע דבר.
"אני כל-כך מצטערת," אמרה רחלה שוב, עומדת מולו, אובדת עצות. וידיה תלויות באין אחיזה, אינן יכולות להושיט דבר ואין סביבן דבר להיאחז בו.
אביתר ראה אותה. הוא ראה את הצער. הוא לא ראה בפניה מעולם צער כזה. אבל לא פחות מהראייה הזאת עלתה בו הוודאות שהוא איננו כאן. שהוא עצמו איננו כאן. פעם, כשהיה בכתה ד' בבית-הספר העממי, נשלח למנהל מפני שהתחצף למורה. הוא עמד מול המנהל, ומעל פניו של המנהל התנשאה תמונתו של הרצל, חוזה מדינת היהודים. המנהל גער בו ארוכות והוא לא שמע דבר מדבריו. המנהל גער ואילו הוא, אביתר, לא היה שם.
"אני צמא," אמר אביתר וניגש למטבח. בעוברו ליד רחלה נגע קלות בכתפה. כתפה החמה, המוכרת לו יותר מכל כתף עלי אדמות. "רוצָה מים?"
הוא נטל כוס ופתח את ברז המים. הוא התבונן בזרם המים הממלא את הכוס. הוא ראה את הזרם עצמו. הוא ידע שהוא לא גר כאן יותר.

תוכן הגיליון