בשל תקלה טכנית חלו שיבושים בהדפסת הסיפור בגיליון.
להלן הסיפור בגירסתו הנכונה והמלאה.
כמו כן, "שליש גן עדן" יפורסם שוב בגיליון מס' 7 "אושר ועושר"
אתכם הסליחה.

שמחה מה הנה ?
עליה לצורך ירידה עמוקה,
ביתר שאת, אל העצב
אצ"ג

שבנו משוק ארבעת המינים. יקי גלש ברוורס אלגנטי אל מקום החנייה הזעום, כף ידו מתוחה, חגה על ההגה, כמו רקדן. הציץ לבדוק אם התרשמתי, פני חתומות. כתמי זיעה מתפתחים בחולצתי, אני סופגת מעט צינה מן האתרוג החפון בכפותי. המכונית דוממת, גם אנחנו. שלחתי את עיני מבלי משים אל פדחתו המתרוקנת, כמה הוא זקן, חולפת מחשבה לא רצונית, כבר בן עשרים וארבע.
במשך שנים תהו חברותי על ידידותי המוזרה עם יקי, יעקב בן-ארי, הקומונר של הסניף. נולדנו באותו היום ובאותה השעה בהפרש של שבע שנים. חג שבועות, ז' סיוון, שבע בבוקר. קיימת מחלוקת מתי בני ישראל קיבלו את התורה, ב-ו' או ב-ז' סיוון, יקי נהג לומר ששנינו נולדנו לַסָפק ולא הסיר את עיניו הירוקות המלוכסנות מעיני הירוקות הרחבות. הוא הראשון שהכיר לי את קפקא. כשהייתי בת שלוש עשרה והוא בן עשרים, נתן לי מתנה ליום הולדתנו, לכבוד הבר-מצווה שלך, כתב והוסיף בעיפרון, באהבה גדולה.
"אז מה את אומרת?" יקי קוטע את מחשבותי. אני מתבוננת בו, "שנברח מכאן לסיני, לכל החג, נקים סוכה אמיתית במדבר?" מילותיו תלויות בחלל, החום במכונית מתהדק, פתחתי את הדלת, האם אלו המילים להן ציפיתי שנים? אני מביטה בידו הגדולה, הלחה. "למה לא?"
הוא עזר לי לפרוק את הסכך מגג המכונית ולהעלותו לבית הורי. נעצר מול הדלת. הם לא חיבבו אותו. נכנסתי פנימה. יקי, המדריך-קומונר הנערץ, התלמיד המבריק בישיבה, שפורט פועם על הגיטרה במיומנות וסוחף אחריו את כולם לשירה עמוקה, שירה מן הלב. יקי, עליו סיפרתי ללא הרף לרחל, ידידת נפשי. כדאי שתתחתני איתו, אמרתי פעם, כי הוא כמוני פלוס זין ושתינו התגלגלנו מצחוק.
את רחל פגשתי בגיל ארבע-עשרה, בסאמר-סקול לדתיים בלונדון. כבר בשדה התעופה לא סבלתי אותה. מתנחלת כריזמטית, לוכדת את מאזיניה כזבובים. ידעתי שמשפחתה ממגורשי ימית עוד לפני שזכרתי את שמה. תלתליה הזהובים ופיה הרושף אש-קודש בחיוך, הוציאו אותי מדעתי. עד שהגענו ללונדון, גם אני נשביתי בקסמה, אינני זוכרת איך התחלנו לדבר, היא חיפשה את עיני הנסוגות, המסגירות.
רחל לא נקשה על הדלת, היא נכנסה בפשטות, כמו מעולם לא נעדרה ממני. קראנו את אותם הספרים (הרמן הסה, זלדה, לאה גולדברג) אהבנו את אותה המוזיקה (באך, שוברט, חוה אלברשטיין), לשתינו התנכרו במידה זו או אחרת, מרדו בנו, שתי רועות צאן ללא עדר. דבקנו זו בזו בלונדון, בקיץ ההוא, שוטטנו בעיר ובנפשנו, נסערות, גומעות זו את זו, לומדות הכול זו על זו בשקדנות, בצימאון.
מאז ואילך, לא משתי ממנה, בכל שבת נסעתי לעופרה, משפחתה הפכה למשפחתי, אמה הנחושה, שבעת אחיה ואחיותיה הצעירים, המכונפים בשמלתה, סבתה הציירת התל-אביבית, דודתה המגוידת, ההרסנית. כולם היו היא. והיא היתה כל עולמי. בימים חיכיתי בקוצר רוח ללילות, בהם היינו מניחות גוף על גוף בעליית הגג ועוצרות את נשימתנו. לרגע לא עלו בנו מחשבות אסורות, לא חשבנו.
כשהייתי בת חמש עשרה, שמעתי את המילה לראשונה. אמא של רחל ביקשה שלא נתנהג בחוץ כמו בבית, כדי שלא יחשבו שאנחנו לסביות. רחל צחקה ואני, אוזני הסגילו, לא הבנתי בדיוק מה פירוש המילה, אבל עמוק בתוכי פנימה ניעורה ידיעה מרה, עזה. ביני לביני גלגלתי את המילה על לשוני ומול עיני צף ועלה עורפה הדק של רחל ופלומתו השמשית.
ככל שהתקרבנו, גברה נוכחותו של יקי בחיי. האם יקי הוא כסות לרחל או רחל כסות ליקי?
בכניסת השבת, בין מנחה לערבית, בעודנו יושבות בהרי בנימין, אורות הראי"ה פקוח על האבן, חלמנו על אהובינו העתידיים, על תלמידי חכמים. אבל נגור קרוב, הוסיפה רחל, בית סמוך לבית. רחל פגשה את יקי בחטף פעם אחת בלבד, לפני שנתיים. מעבר לזה הפרדתי ומשלתי בחולשה, לשניהם יחדיו לא עמדו בי כוחותי. מה לוקחים לשבוע בסיני? דחפתי אל התרמיל ג'ינס ובגדי טריקו רחבים וצנועים לרחצה. ידי רעדו, כל דבר בו אחזתי, נשמט ממני. הכול עומד להשתנות, האם ייחלתי לרגע הזה או חרדתי מפניו?
נפגשתי במראה והסטתי את מבטי, עלו בי דמעות קשות. וכך, מבלי שהתכוונתי, מופעלת מכוח טמיר, משכל אחר, ידי נשלחה אל הטלפון וחייגה כמו מעצמה ספרות מלבבות. בואי לסיני רחל, איתי ועם יקי. קולי אינו קולי, האובדן נולד בשנייה הראשונה של פגישתנו, נאסוף אותך בצומת הערבה. מחר. צנחתי לכיסא המסתובב, ראשי בין כפותי, מן השמים יצאה בת קול ואמרה בת פלוני לבן פלוני, הנהנתי בעייפות. האם יכולתי להתנגד לדברי אלוקים חיים?
בלילה ישנתי בכבדות איומה, יקי צפר וצפר מלמטה, שעטתי במדרגות. פניו לא הסגירו דבר כשהודעתי על הצטרפותה של רחל. הדרך היתה נעימה, פיזמנו עם רשת ג', רוח סתווית פלשה בחלונות, רוח חדשה. רחל המתינה בצומת כפי שסיכמנו, פניה נוהרות כרגיל. המשכנו דרומה.
משם, הזיכרונות מקופלים כמניפה סגורה. שבעת הימים חלפו בהליכה, ברחצה, בתפילה.
לנגד עיני התאהבו רחל ויקי. נשרכתי אחריהם, מצטמצמת, קופחת מחום ומעצב, מעפילה אל ג'אבל מוסה, כאן, בז' סיוון בשבע בבוקר, קיבלנו את התורה, קרא יקי וחייך לרחל. ואני איבדתי אותה, על רגל אחת, את התורה כולה בין סלע לסלע, במעלה ההר.
ידעתי שמשאלותי עכורות ואפלות, שנועדתי להיות לבדי.
בלילה, כששכבתי בצד המדורה הדועכת, מתקשה להירדם, רחל ויקי התרחקו ועימם פריטת גיטרה חרישית. הבטתי בשמים, פתאום נעצתי מבט. הם ריקים ממנו. ריקים מה' יתברך.

לחתונה הוזמנתי כאורחת כבוד, אמה של רחל קרנה אלי בשמחה מדומה. "זו השדכנית," לחשה לאורחים ותחבה מתנה לידי, כמקובל. זכית בשליש גן עדן, שליש גן עדן, מלמלו סביבי בחיוך, בעזרת ה' בקרוב אצלך. אל רחל התקשיתי לפלס דרך, חברותיה הקיפו אותה שרות בעיניים עצומות, לרגע אחד או שנדמה היה לי, היא הסבה מבטה, חוצה את מעגל הנשים הצפוף, פוגשת בעיני, בוכה.

סיפור מתוך הגיליון

שרה מלאת אהדה. המון סימפטיה וכל זה. מה עוד היא יכולה לעשות? היא מציעה עזרה. היא תקפיץ אותם. זה ייקח רק עשר דקות. באמת. למה אתה כל כך קשה? מה איכפת לך? אבל דן לא רוצה בה. לא עכשיו. "זה בסדר," הוא אומר. הוא מנסה להישמע קליל. אבל הוא אומלל. "אני אקח מונית, זה יהיה פשוט יותר," מכריז דן כשהוא מקיש על הספרות. הוא יודע שהוא מסבך את העניינים. מסבך אותם כהוגן. הוא לא באמת רוצה להעניש אותה אבל הוא חייב עכשיו להיות... קדוש. "תגיד להם שאתה עם כלב," מציעה שרה, ברוֹך. היא יפה ושבירה בשערה הארוך, הכהה, המכסה את פניה. הוא אוהב שהיא מנסה לפייס אותו. אבל ממאן להתפייס. שרה נשארת לידו כשהוא מזמין את המונית. היא מתה להסתלק אבל זה ייראה בוטה מדי. "למה בעצם שאני לא אקח אתכם?" היא מנסה שוב כשבתחנת המוניות מסרבים להסיע כלב. דן לא עונה. הוא מנסה תחנה אחרת. בילבו סתם שוכב שם ומפליץ, כרגיל. כלי האוכל שלו, המברשת, כדורי התילוע, הקולר והשרשרת ארוזים בשקית ניילון. שרה טומנת את אצבעותיה הארוכות בפרווה הלבנה. בילבו חובט בזנבו על הרצפה, נכון לפינוק. "אנחנו צריכים ללכת," אומר דן כשהוא סוגר את הטלפון. שרה נושכת את שפתיה.
"אתה שונא אותי?"
דן מגלגל את עיניו. היא מתקרבת אליו. שפתיה על צווארו. חזהּ מול חזהו. בילבו קם ומתנער בעייפות. בילבו תמיד עייף. שרה תמיד כובשת. זו בחירה מובנת מאליה. ובכל זאת...
היא נאנחת.
"עזוב, דן. רד מזה. תשאיר אותו וזהו."
"את לא רצינית," אומר דן. בתקווה.
היא לא עונה. היא כועסת.
"אני אמסור אותו."
"לא, אתה לא. לא מתאים לי שתמסור אותו ותשנא אותי לשארית חיי."
הם בוהים זה בזה.
"אני אמסור אותו," אומר דן. "אני אהיה בסדר. באמת."
"תחשוב על זה, זאת החלטה שלך. לא מתאים לי להיות אחראית ל -"
"זה בסדר."
"אני מצטערת, דן. באמת."
"אני יודע."
היא רוכנת. שערה מכסה את כתפיה.
"ביי בילבו."
בילבו לא עושה מזה עניין גדול. לא באמת. זו הפעם הראשונה שהוא נוסע במונית והוא נרגש. הוא מוטרד מהסגר על פיו ומנסה להתנער ממנו, אבל בסוף מתייאש. הנהג לא מרוצה. הוא מעיף מבט קודר מבעד למראה. אבל כשהוא רואה שבילבו יושב בשקט אפילו הוא נרגע. "הכלב הזה..." הוא מתחיל. דן מדוכא מכדי לקשור שיחה. "מה, הוא גזעי?" שואל הנהג.
אחר כך הכול קורה מהר. הבית החדש של בילבו רחב ידיים. יש בו חצר מדושאת וגרניומים מבהיקים בוורוד ובסגול. הילדה שבילבו יהיה שלה מעכשיו קצרת רוח כשדן נואם על הרגליו. הוא ישן הרבה. אבל צריך להריץ אותו. אחרת הוא עולה במשקל וזה מסוכן לו. הווטרינר כבר הזהיר אותם. הוא אוכל פעמיים ביום. יש בשק כוס מידה. זה האוכל שהוא אוהב. נשאר בערך עוד חצי שק. אפשר לפעמים לתת לו ביצה. או יוגורט. דברים אחרים יגרמו לו להקיא, אז לא כדאי. בקשר לאילוף...
"בבקשה, נטעלי, תקשיבי," אומרת אמא שלה, "אחר כך לא תדעי." אבל הבעלים החדשה של בילבו משליכה את כדור הטניס ושועטת אחריו כשבילבו מזנק.
"היא נורא נרגשת, פשוט," מתנצלת אמא שלה. דן מחייך ומהנהן. לפני עשור וחצי, בחיים אחרים, זיין אותה בפראות. היא אהבה לצרוח. היתה לה מיטת מים בדירה השכורה שגרה בה. זו היתה אטרקציה. היא היתה הבחורה עם מיטת המים. כך יזכור אותה תמיד. נצח חלף. הבחורה עם מיטת המים נועצת עכשיו את ידיה עמוק בכיסי הסוודר הקל שהיא לובשת. "קר," היא אומרת ומחייכת. "שנעשה קפה?" היא מציעה. דן צועד אחריה. הבית חשוך. הוא לא רואה דבר אחרי החצר מוצפת השמש. היא פוערת את דלתות הזכוכית הרחבות ומוליכה אותו על פני דֶק עץ שרהיטי פלסטיק לבן ואופני שלושה-גלגלים מגובבים בו. "בלגן," היא ממלמלת, "רק התחלנו לסדר את החצר לקיץ עכשיו, אתה יודע..." אין לו מושג, אבל הוא מהנהן ומחייך כשהיא מוליכה אותו לחדרים אפלוליים הנודפים ריח פריחה. "רק תעשה לי טובה," מבזיקה אליו נערת מיטת המים חיוך. "אל תעשן בבית, בעלי יהרוג אותי."
הם שותים סודה במטבח ירקרק, עמוס מכשירים נוהמים. הוא מסתלק מהר. בילבו מתיישב כשדן הולך. מתיישב ומשרבב את לשונו הוורודה. ליבו נשבר, אבל רק לרגע.
"בוא, שלג. שלג, קדימה, בוא", מאיצה בו הילדה.
"נטעלי, מתוקה, תני לדן להיפרד ממנו קודם," אומרת אמא שלה.
"שלג?"
אמא שלה מחייכת בזיוף של חוסר אונים.
"אני יכולה להחליף לו את השם, נכון?" מתחנחנת הילדה.
אמא שלה מחייכת אליו מעל הקוקיות הבלונדיניות של בתה הקטנה. דן שונא אותה.
"בטח שכן," הוא מחייך בחזרה.
כשהוא חוזר הבית ריק וכתלים דוממים משיבים לו הד עמום. שרה המציאה לעצמה סידורים והסתלקה. היא תמיד יודעת. היא חוזרת בערב, רגישה ועדינה, ומתרוצצת סביבו בנימוס כשהיא מטגנת חביתות ומקפיצה ירקות סיניים. היא שואלת איך היה והוא אומר בסדר, ויותר הם לא מזכירים את בילבו. הם עוברים לדבר על דברים אחרים. הלידה המתקרבת וכל זה. אבל בלילה היא נצמדת אליו עם בטן החודש התשיעי העצומה שלה ואחר כך רוכנת ומורידה את תחתוני הבוקסר שלו ובולעת את הזרע בצייתנות, ואז קמה לאמבטיה. הוא שומע אותה מקיאה. כשהיא חוזרת לחדר השינה היא לובשת טישרט ותחתונים נקיים, מדיפים ריח כביסה. היא אוספת את השיער הארוך והכהה שלה ונצמדת לגבו, ידיה מחבקות את בטנו ושפתיה על עורפו. "אני מצטערת על בילבו," היא לוחשת לגבו. הוא מחזיק את פרק ידה בידו. הוא יודע שעשה את הדבר הנכון.

תוכן הגיליון