סיפור מתוך הגיליון

הלכתי בלילה ברחוב בדרום תל-אביב. הרחובות והכבישים היו די ריקים, חוץ מאיזו מכונית שעברה פעם בכמה זמן. בדיוק חזרתי מהפאב והייתי כבר די שיכור. חשבתי על כל הדברים שאמרתי בזמן שישבתי בפאב. על חלקם הצטערתי ועל חלקם אמרתי, נו מילא, מה זה משנה. בסופו של דבר יצא שהייתי מרוצה מרוב מה שאמרתי. היו אמנם דברים מסוימים שיכולתי לחדד יותר, אבל הרוב היה בסדר. יש לי גוף די גדול, אני אוהב את זה, אני לא גבוה או משהו כזה, פשוט קצת שמנמן. אני אוהב להיות שמנמן, זה נותן לי תחושה שאני תופס מקום בחלל, כמו טוני סופרנו, שכולם חוששים מפניו. אף אחד לא מעז להתעסק עם בן-אדם כזה. שמתי לב למישהו שהולך לפני. מישהו די רזה, גבוה ממני. הוא לא נראה מסוכן, וחוץ מזה, הוא גם הלך די לאט. שמתי לב שאני מתקרב אליו יותר ויותר, לא התכוונתי או משהו, אני כנראה הולך יותר מהר ממנו, זה הכל. הוא התחיל לסובב את הראש, לא עד הסוף, לא יודע, אולי הוא לא רצה ליצור קשר עין. הרגשתי מוזר, לא רציתי להבהיל, בכל זאת, לילה, דרום תל-אביב ואני קצת שיכור, אולי דמות מאיימת אפילו, אז אני עושה רעש קטן, מן כחכוח בגרון, ככה שהוא יידע שאני שם. אם הייתי מישהו מסוכן בטוח לא הייתי מכחכח בגרון. אם הייתי רוצה לתפוס אותו, ואני יודע שיכולתי, בטוח הייתי שומר על שקט, ככה שהוא לא ישמע אותי מתנפל עליו. נדמה לי שהכחכוח בגרון רק הבהיל אותו יותר. הוא התחיל לפזול אחורה באופן יותר תכוף וראיתי גם שההליכה שלו נעשית נוקשה.

לא היה לי נעים שהוא כל הזמן פוזל כדי לראות אם אני בצד שלו, אז פשוט התחלתי ללכת מאחוריו. אמרתי לעצמי שאם איעלם אז הוא יירגע, וחוץ מזה גם קיוויתי שהוא גר קרוב, כדי שכל המשחק הזה יוכל להיגמר. ברגע שהוא ראה שאני כבר לא בצד שלו, הוא התחיל ללכת מהר יותר. זה הרגיז אותי, אני לא בטוח למה, הוא לא צריך לחשוש מפני, הוא לא מכיר אותי בכלל. יצא שרקעתי ברגליים וזה ממש הקפיץ אותו, מונית בדיוק עברה ברחוב, הוא אותת לה כמו משוגע, היא לא עצרה. הוא התחיל ללכת ממש מהר. עברה אולי רבע שעה, אולי עשרים דקות, מאז שיצאתי מהפאב, לא דיברתי בטלפון וגם לא עם אף אחד ברחוב. כשצעקתי לו לעצור יצא לי קול מוזר, ממש מבפנים, נורא עמוק, כזה שכל הליחה בפה מתערבבת בו עם הדיבור עצמו. זה היה מעוות קצת, אבל רק רציתי לומר לו שבאמת אין לו ממה לחשוש ושאני אפילו תל אביבי אורגינל, ככה שאין לו מה לפחד, אולי הוא מרמת-גן או מירושלים. כשהוא התחיל לרוץ, רצתי אחריו, העמדתי פנים שאנחנו בתחרות ריצה, זה נהפך למשחק, הוא התנשף וממש הרגשתי איך כל הגוף הקטן שלו רועד כשהוא שמע את הצעדים שלי מתקרבים אליו. הסיבה היחידה שבגללה התחלתי לרוץ אחריו היתה שהרגשתי שהוא בטוח יחמוק ממני, זאת אומרת, הוא קטן ואני גדול יותר, הוא בטוח רץ מהר יותר. גם אמרתי לעצמי שלא ארוץ בכל הכוח, אבל מה, רצתי ממש מהר, ממש עפתי. תוך זמן קצר כבר הרגשתי שאני יכול לתפוס לו את החולצה, וברגע שהייתי בטוח שלא אפול על הפנים אם אזנק עליו, עשיתי את זה, וככה, במכה אחת, תפסתי לו את הצווארון. הוא הסתובב אלי במהירות והעיף לי אגרוף ממש חלש לבטן, ממש חלש, לא היה בו שום כוח באותו רגע, וזה מוזר, כי הוא לא נראה לי חולה או נרקומן, פשוט יצא לו אגרוף נורא חלש.

העפתי לו אחד לפנים בכל הכוח, הוא היה בהלם, הוא בטח חשב על האגרוף שהוא נתן לי ולא האמין שיש כאלה שיכולים לבוא בכזאת עוצמה. אחרי הראשון הורדתי לו עוד שניים בראש וסיימתי עם אחד טוב לבטן. הרגשתי את ההתלהבות עולה בי, איזה כוח, זה היה נפלא, כבר לא היה לי אכפת מי זה הבן-אדם הזה, לא שיערתי מי הוא ולא עניין אותי מי הוא. הדבר היחיד שידעתי זה שאני הולך לקרוע לו את הצורה. הוא הסתכל עלי והבין את זה. היה לנו רגע. הוא קיפל את עצמו בתנוחת עובר ופשוט נתן לי לבעוט בו, הוא אפילו לא טרח להוציא הארנק, הוא הבין שלא זה העניין. התחלתי לבעוט בו, ממש כאילו הייתי שחקן כדורגל מקצוען, דמיינתי איך בכל פעם הגוף שלו נכנס לשער, ישר לחיבורים, פעם זה היה פנדל ופעם בעיטה מארבעים מטר. התחלתי להרגיש את העייפות עולה, הבנתי שכבר אין בי עוד הרבה בעיטות, בגלל זה האחרונות היו ממש חזקות. אני בטוח שהרגשתי משהו נקרע. התנשמתי בכבדות, הרגשתי כאילו אף פעם לא הרבצתי ככה. הנחתי את הידיים על הברכיים וניסיתי להסדיר את הנשימה ככה, נשימות גדולות, חזקות, מלאות. נשימות מלאות סוכר, כמעט אוכל, הראש שלי הסתחרר מכל החמצן שהכנסתי לגוף שלי. הרגשתי מאושר.

תוכן הגיליון